החקלאות בישראל עברה מספר תקופות, החל משלב הלמידה ותפישת הקרקע, עבור לחידושים והמצאות, וכניסה לתקופות קשות המלוות בקשיים כלכליים ומשברים, הן בארץ והן בעולם. מחקלאות של פרדסים לחקלאות של פרחים, חממות, תות שדה ועוד.
בכל אותן תקופות היו שני גורמים ארגוניים שתמכו, עודדו וסייעו לחקלאים, אם בקיבוץ ואם במושב לעבור תקופות קשות ולהטמיע תורה חקלאית מתקדמת. אלה הם משרד החקלאות והתנועות המיישבות.
עם חלוף הזמן משרד החקלאות שהחזיק מערך הדרכה מפואר הגיע כנראה למסקנה כי הישובים מספיק חזקים והפריט את מערך ההדרכה, ולמעשה הפסיק להדריך. במקביל תנועות ההתיישבות נחלשו מאוד עקב כישלונות כלכליים וניהוליים, ועברו שנים עד שכיום יש להם משקל מסוים, אבל בוודאי לא חזרו לימי הזוהר.
במקום תנועות ההתיישבות הוקמו בארץ המועצות האזוריות, שהן מוטות שלטון מקומי(מוניציפלי) ואין להן גישה רצינית לנושא החקלאי. כפועל יוצא מכך החקלאות הלכה ונחלשה, מעמדה ירד, מספר המועסקים והעוסקים בחקלאות ירד, נעשו שינויים דמוגרפיים בישובים שבאו לחזק ונמצאו מחלישים את הישובים בדמות שכונות ההרחבה.
כך שכיום אין גורם רציני אמיתי המטפח את החקלאות, מתווה לה את דרכה, ובמקביל תומך בישובים החקלאיים, ועוזר להם בתקופות משבר כבתקופות שפע. כיום כ-1000 ישובים חקלאיים מכל הסוגים וכ-40 מועצות אזוריות.
ולכן דרושה תוכנית ארצית לאומית מקיפה שתקבע לאן פני החקלאות, ממנה תיגזר תוכנית מקומית לכל ישוב וישוב, או לקבוצת ישובים במשותף, ימצאו המקורות התקציביים למימוש תוכנית זו. עם זאת מאחר שהשלטון המקומי(ועדי האגודות) בישובים מתחלף מידי שנתיים, צריך שתהיה רציפות, וזו יכולה להבנות על בסיס הקצאת מורה דרך ומכוון, לכל ישוב שישמור על ביצוע תוכנית האב הרב שנתית ויהיה ער לשינויים המתחוללים בתוכניות העל.
