כאשר אדם נפטר בלא שהותיר צוואה, עזבונו מתחלק למי שהם יורשיו על-פי הקבוע בחוק הירושה. אלה הם, על דרך הכלל, בן-זוגו וילדיו של הנפטר, ורק בהיעדרם יפנו לקרובי משפחה אחרים לפי הסדר הקבוע בחוק.
כללי ירושה אלה מבוססים על עקרון הקרבה והחיבה בין מי שנמנה על החוג המשפחתי. ההסדר החוקי משקף אפוא את הנהוג והמקובל בחברתנו: רובנו מעוניינים שעזבוננו יתחלק בין בני המשפחה הקרובים; ובכל מקרה אחר (וכאלה ודאי יש) נדאג לקבוע הסדר שונה באמצעות צוואה. הנחה בסיסית נוספת שגלומה בחוק היא, שאדם החי בזוגיות אוהב את בן זוגו ומבקש שבמותו יישמרו האינטרסים של בן הזוג הנותר בחיים. לאור עקרונות אלה קובע חוק הירושה, כי לא רק בני זוג נשואים זכאים לרשת זה את זה, אלא גם מי שמצוי בקשר של ידועים בציבור, קרי: מנהלים חיי משפחה מלאים ומשק בית משותף אך אינם נשואים.
אלא שניסיון החיים מלמד, כי לעתים מזדמנות נסיבות המאתגרות את החוק היבש. כך, בהקשר של ירושת בני זוג, מתעוררת חדשים לבקרים השאלה אם בני זוג נשואים דה-יורה אך פרודים שנים רבות הלכה למעשה, יכולים לרשת זה את זו במות אחד מהם. שאלה זו הוכרעה לאחרונה (18.2.16) בידי השופט נמרוד פלקס מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
פסק הדין נסוב על סיפורם של זוג נשוי, סער ודקלה (שמות בדויים), הורים לשני ילדים, בן ובת. המשפחה עברה טרגדיה כשהבן נפטר, ולאחר מותו התחולל משבר קשה בחיי בני הזוג שבסופו עזב סער את הבית. לימים החל בחיי זוגיות עם אישה אחרת ואף הביא עימה לעולם שלושה ילדים. דקלה חוותה את אובדן הבן באורח קשה ביותר ושקעה בדיכאון, ובגלל מצבה הנפשי הצדדים מעולם לא התגרשו ונותרו נשואים באופן פורמלי עד למותה של דקלה. כשנפטרה, ניתן צו ירושה בהתאם לדין, שבו נרשמו סער ובתם המשותפת (שבאותו מועד הייתה קטינה) כיורשי המנוחה.
כעבור מספר שנים, כשבגרה הבת והבינה, כי אביה ירש מחצית מהעיזבון של אימה המנוחה, היא פנתה לבית המשפט בבקשה לבטל את צו הירושה. בעתירתה ביקשה שייקבע, במקום האמור בצו הקודם, שהיא היורשת היחידה של דקלה. הבת הסבירה, שהוריה היו פרודים שנים רבות לפני פטירת האם, ולכן מבחינה מהותית כלל אין מדובר ב"בני זוג" כמובנם בחוק הירושה. לכן, טענה, סער לא יכול היה לרשת את המנוחה. סער כמובן התנגד לדרישה בהסתמכו על הרישום הפורמלי: אין חולק שבעת הפטירה עדיין הייתי נשוי לדקלה, אמר, לכן ירשתי אותה כדין ואין כל צידוק לביטול הירושה.
אלא שבית המשפט לא השתכנע מטיעונו הפורמלי של סער ולא הסתפק ברישום היבש בתעודות. השופט פלקס הסביר בפסק הדין, לאחר שנדרש לשורה ארוכה של ראיות על השתלשלות ההיסטוריה המשפחתית, כי סער הוא שנטש את דקלה ואת בתם המשותפת ופתח בקשר זוגיות עם אישה אחרת. עם עזיבתו והקמת המשפחה החדשה, חדלו סער ודקלה להיות בני זוג והיו לפרודים. במצב זה, לא ניתן לראות בסער "בן זוג" לצורכי חוק הירושה.
בית המשפט גם החיל בנסיבות את העיקרון שלא ייצא חוטא נשכר, ודחה את ניסיון האב להיבנות אך ורק מסטאטוס הנישואין הפורמלי. בהחלטה לא שגרתית בוטל צו הירושה שניתן כמה שנים קודם לכן וניתן תחתיו צו ירושה מתוקן, שבו נקבעה הבת כיורשת היחידה של עיזבון דקלה.
