במאמר מלפני מספר שבועות צינתי שעל האוצר להפסיק ללוות מטבע חוץ מאחר שאין צורך בכך ובנק ישראל לא יודע מה לעשות עם היתרות שעברו כבר את תשעים מיליארד הדולרים.
האוצר, שקופץ ידו בהקצבות לאחרוני ניצולי השואה, לתרופות או מנסה לחדור בצורה לא מידתית לכיסי האזרחים, הודיע על ההישג המופלא בצורת גיוס יקר של 1.5 מיליארד דולר.
הוא הנפיק מיליארד דולר ל-10 שנים בעלות של 2.942% לשנה היקרה ב-1.05% מהריבית שתשלם ממשלת ארצות הברית על הנפקה דומה. כמו-כן לווה 500 מיליון דולר ל-30 שנה בעלות של 4.181%. גם ריבית זאת יקרה מהעלות לארה"ב אך הפעם ב-1.5%. חכמי האוצר השתבחו בכך שהביקוש היה ל-8.3 מיליארד דולר. דהיינו פי 5.5. הסיבה לביקוש היתר ברורה, המלווים יודעים שהאוצר לא צריך את הכסף ומצב המשק בכל מה שכרוך במטבע חוץ הוא מצוין. האוצר לא פירט אם ניסה להקטין את הריבית כל 0.1% מוריד את העלות ב-20 מיליון דולר לכל התקופה.
השערורייה היא שאם האוצר היה מנפיק אגרות חוב בשקלים הוא היה משלם ריבית צמודה בגובה 0.19% ל-10 שנים ו-1.17% ל-30 שנה. היינו חוסכים כ-2.8 מיליארד שקל על פני כל תקופת האשראי. בעוד שבשוק המט"ח העולמי ישראל מקבלת דירוג A הרי שבש"ח המדינה מקבלת AAA. גם זרים אם ישקיעו באג"ח שקלי יקבלו רבית זו.
הפרשי הרביות מסתכמים ב-2.8 מיליארד ש"ח ויגיעו אף ל-3 מיליארד אם נוסיף את עמלות הבנקים המנפיקים ועמלות הניהול.
בעוד בנק ישראל נאלץ לקנות מט"ח כדי למנוע ייסוף השקל בא האוצר ומביא מט"ח במקום לרכוש אותו נגד שקלים,כדי לפרוע חובות במט"ח, ולהקל הלחץ על השקל. יצירת "עקום ייחוס במט"ח בשווקים הגלובליים" כפי שטוען האוצר לא מחזיקה מים. הוא הדין שתשבחות כחלון לנערי האוצר.
כאן קבור הכסף.