שגית? שילמת

שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, ורדה פלאוט, פרסמה (6.3.16) פסק דין חשוב, הדן בחיוב העירייה בנזקי חברות בנייה פרטיות, בגין מידע תכנוני שגוי שמסרה ושעליו הסתמכו התובעות. החברות התובעות חפצו להתקשר עם בעלי שתי חלקות מקרקעין בהסכם קומבינציה. לפני חתימת ההסכם ניגשו נציגי התובעות אל עיריית נתניה, כדי לקבל מידע תכנוני לגבי הקרקע. העירייה הודיעה בכתב, כי על המגרשים חלה תוכנית נת/100/ש/1, שמכוחה ניתן לבנות עליהם 15 יחידות דיור בעשר קומות ובשיעור כולל של 167%. התובעות סברו, כי בהתאם לכך ובהתחשב ב"תקנת שבס" (המתירה הוספת יחידות דיור בשיעור 20%) יוכלו לבנות 19 יחידות דיור, ולפיכך התקשרו עם בעלי המקרקעין בהסכם לפיו יבנו 19 דירות, מתוכן שש עבור הבעלים. לאחר חתימת ההסכם פנו התובעות לעירייה על-מנת לקבל היתר בנייה על-פי המידע שנמסר להן. אז התברר, כי המידע שמסרה העירייה היה שגוי וכי על המקרקעין חלה תוכנית אחרת, הלוא היא תוכנית נת/6/556, המקנה לבנות רק 12 יחידות דיור, בשש קומות ובשיעור כולל של 132%. התובעות הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית לדחות את בקשתן לאישור תוכנית הבינוי שהגישו בהתאם למידע שקיבלו, אך הערר נדחה. תוכניות נוספות שהגישו התובעות להגדלת אפשרויות הבינוי אושרו, כך שהותר להן לבנות 16 יחידות דיור באחוזי בנייה של 154.5%. בשל הפער בין המידע הראשוני לבין התוצאה בפועל, הגישו התובעות את תביעתן נגד העירייה. ראשית נדרש בית המשפט למספר טענות מקדמיות שהעלתה העירייה. זו טענה שהגורם האמון על מסירת מידע תכנוני הוא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וזו האחרונה היא בעל הדין הנכון של התובעות. ביהמ"ש דחה טענה זו, שכן המכתב המכיל את המידע השגוי נשלח לתובעות על-ידי מחלקת מידע תכנוני של העירייה עצמה ונחתם על-ידי עובדת העירייה. עוד טענה העירייה, כי פעלה בהתאם לתפקידה הסטטוטורי ועל-פי סמכויותיה, ולפיכך אין כנגדה עילת תביעה. טענה זו נדחתה אף היא על-ידי ביהמ"ש שהפנה לע"א 2413/06, שם הטיל ביהמ"ש על הרשות אחריות נזיקית בגין מסירת מידע תכנוני שגוי, הגם שנמסר במסגרת תפקידה הסטטוטורי. בתוך כך דחה ביהמ"ש את טענת העירייה, לפיה היה על התובעות לקבל את המידע התכנוני מבעלי המקרקעין. מכאן עבר בית המשפט לדון בעילת התביעה עצמה. התובעות טענו, כי בהתאם למידע השגוי שמסרה העירייה, היה עליהן לשלם היטל השבחה בסך 22,031 שקל, בעוד בפועל נאלצו לשלם 1.4 מיליון שקל. העירייה טענה, כי התובעות לא השיגו על הסכום הנדרש בהליך המיועד לכך, וכי שילמו את ההיטל בגין הגדלת מספר הדירות מ-12 ל-16, כך שהנכס הושבח בעליל. ביהמ"ש קיבל את טענת התובעות, בנימוק לפיו התובעות ציפו - בהסתמך על המידע השגוי שמסרה העירייה - לשלם היטל בסכום נמוך, וכלכלו את צעדיהן בהתאם (הסכימו להעברת שש דירות לבעלים, למשל). משנאלצו התובעות לשלם סכום גבוה בהרבה מהמצופה על בסיס המידע השגוי, על העירייה לפצותן בגין הפער. התובעות טענו עוד, כי על-פי המידע השגוי ובהתאם לתקנת שבס יכלו לבנות 19 דירות, אך בפועל קיבלו אישור ל-16 בלבד. ביהמ"ש קבע, כי החלת תקנת שבס אינה אוטומטית והיא לשיקול דעת מוסדות התכנון. לפיכך נדחה רכיב תביעה זה. ביהמ"ש אישר לתובעות סכום של 20,000 שקל בגין הוצאות הליכי תכנון שנאלצו להוציא, ואשר לא היו אמורות לשלם על-פי המידע השגוי. עוד הכיר ביהמ"ש בנזק בשל עיכוב הבנייה שנגרם בשל מסירת המידע השגוי, ופסק פיצוי לתובעים רק בגין סכומים ששילמו בפועל. נזקים נוספים שנתבעו נדחו בהעדר הוכחה. בסך-הכל חויבה העירייה בתשלום של 1.5 מיליון שקל (שליש מסכום התביעה) בתוספת הוצאות בסך 100,000 שקל. את החברות ייצג עו"ד שמואל אריאלי, ואת העירייה - עו"ד קובי אסולין.