המאבק של הרפורמים החל כבר לפני עשרות שנים. בבוקרו של חג השבועות תשמ"ח, פרץ עימות קולני ברחבת הכותל עם קבוצת נשים רפורמיות שהגיעו לרחבה כשהן עטופות בטלית. בעקבות המקרה הוקמה ועדה בראשות
יעקב נאמן שהחליטה להכשיר מקום לנשי הכותל ולרפורמים באזור הכותל הדרומי. עד לאותם ימים, היה זה אתר ארכיאולוגי שבו שרידי מקוואות ובניינים מתקופת בית שני. ההסדר דיבר תחילה על כמאה מתפללות שתתאספנה פעם בשבוע בלבד. הרפורמים הכתירו את מועד החתימה כ"יום גדול בקידום המאבק למען פלורליזם דתי בישראל".
אלא שהפשרה הייתה רק תחילתו של מאבק רפורמי ובמהלך השנים הרחיבו את ההסכם גם לערבי שבתות וחגים, מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, כדי שלא יפרצו פרצות ברחבת התפילה המסורתי, וכדי לעצור את התערבות בג"ץ.
גם רבנים הידועים כדוגלים ופועלים בדרכי נועם, מסכימים באופן נחרץ שהסכנה הרפורמית היא בכך שהם מחזקים את ההתבוללות וכי בארה"ב נטמעו כבר רבבות יהודים בין הגויים.
התנועה הרפורמית תקעה יתד בארה"ב זמן קצר לאחר גיבושה בגרמניה. הפליט היהודי מאירופה ראה באמריקה את הארץ המובטחת וככזו חייב הדבר יחס של ניכור לארץ ישראל ולרעיון הציוני. כבר ב-1869 בוועידת פילדלפיה של היהדות הרפורמית נתקבלו עקרונות האמונה: היעד המשיחי של ישראל אינו חידוש מלכות יהודית מזרע דוד המלך, כי אם איגוד כל בני האלוקים, על-מנת להגשים את מיזוג כל היצורים התבוניים" בוועידת פיטסבורג ב-1885 שוללים באי הכנס כל קשר בין א"י לעם היהודי ומחברים מסמך בן שמונה סעיפים המדגיש את היחס השלילי הנחרץ של התנועה לרעיון הלאומיות היהודית, וחוזרים על הרעיון: "אנו תומכים בעידן של תרבות אוניברסאלית בכינון מלכות אמת,צדק ושלום בקרב המין האנושי כולו.
חלפו שנים, פרעות ופוגרומים, מלחמת עולם, יסוד מדינות לאום באירופה, והתנועה הרפורמית בשלה ובשנת 1937 בוועידה בקולמבוס הם שבים ומעלים את קווי היסוד שלהם: "יעודנו ההיסטורי הוא לשתף פעולה עם כלל האנושות בכינונה של מלכות שמים, של אחווה אוניברסאלית".
לאחר השואה חל שינוי מה בקרב הרפורמה ביחס לציונות והם מכריזים לראשונה: "שיבתו של עם ישראל אל מולדתו העתיקה מייצגת ניצחון היסטורי של העם היהודי" אולם המסר המשיחי לא נעלם מן ההחלטה. רבני הרפורמה שבים על עקרון היסוד בדבר הבשורה האוניברסאלית של היהדות "אנו רואים בכך יעד היסטורי לשיתוף פעולה עם כל בני האדם בכינון מלכות אלוקים של אחווה אנושית". על כן היעד של היהדות בעיני רוחם הוא להיות "גוי קדוש ואור לגויים" ולא מדינת היהודים במעמד של "ממלכת כוהנים".
ההגדרה של שנאה עצמית תקפה גם לפרט וגם לזרם ביהדות המנתק את מהותה של היהדות מכלל המין האנושי בכך שהוא מטיל עליה להיות אור לגויים, מעמד המחייב לבחון את היהדות בקני מידה שונים מאלו של כלל האדם. הביקורת העצמית מתגלגלת במהרה לשלב הפתולוגי של שנאה עצמית, המביאה את מחיקת הזהות הלאומית כהנחת יסוד מוסרית תיאולוגית של הרפורמים והופכת את היהדות לתופעה חריגה בקרב המין האנושי. דמויות יהודיות רבות מזוהות עם ה"טמפל" הרפורמי בארה"ב ולכולן מכנה משותף "מחיקת הזהות הלאומית היהודית על חשבון דבקות בלאומיות של ארץ המוצא.( רתנאו, מונטגיו, ארתור טרביטש, אוטו ויינינגר..)
רב הכותל והמקומות הקדושים שמואל רבינוביץ אמר כי הוא מברך על הסערה שקמה. "הייתי בודד במערכה שנים ארוכות מול נשי הכותל. עכשיו רבים התעוררו וצריך לעשות הכול כדי למנוע פגיעה ברחבת התפילה המקובלת מדור דור, לשמחתי יש סעיף במתווה הקובע שבמידה ובג"ץ יחייב לשנות את המצב ברחבת הכותל, כל המתווה בטל ומבוטל". רב הרובע היהודי הרב נבנצאל הפועל רבות לקרוב רחוקים, מתכעס כאשר מדברים איתו על הרפורמים. "הכול לגביהם שונה, הם מייבאים לפה גויים, מגיירים אותם בגיור שאין לו שום סמכות הלכתית וגורמים לנישואי תערובת. הם מחזקים את ההתבוללות בארה"ב, הם שואה רוחנית". הרב זועם על חוצפתן של נשי הכותל "שלמרות הפשרה ממשיכות לחולל פרובוקציות ומגיעות לכותל עטויות תפילין".
לנשוי הכותל אושר להתפלל בקשת רובינסון. הכותל לכל ארבע מאות שמונים ושמונה המטרים של אורכו, מקצהו הדרומי ועד קצהו הצפוני, קדוש בקדושה יתרה, אומנם חלק ממנו מצוי ברובע המוסלמי ומשמש קיר תמך לבתי ערבים, אבל על כל אורכו נאמר 'שממנה לא זזה השכינה'. בזמנו הוצע לתחום מקום לנשות הכותל בחניה של הכותל, ולא בקשת רובינסון, אך לבסוף הוחלט שגם לחניה יש קדושת חצר בית הכנסת ומבחינה הלכתית עדיף לאפשר להם להיות בקשת רובינסון.
המילה האחרונה עדיין לא נאמרה בנושא ומן הסתם עוד ידובר בו רבות.
