מערכת החינוך שאנו מכנים היא למעשה מערכת להשכלה, בה מקבל התלמיד את מה שגובש במהלך השנים במשרד החינוך, על-ידי בעלי מקצוע, תוך למידת והתאמת החומר הנלמד לקורה בחו"ל. שר החינוך מתערב לעיתים רחוקות בתכנים, אם בכלל.
המערכת היא טכנית בעיקרה. מורה שנכנס להעביר שיעור בחשבון רואה את תפקידו בהעברת הטכניקה הנרכשת, אין לו כל יחס אישי לתלמיד היושב מולו. מאידך כבר הוכח כי רכוזו של התלמיד והקשב שהוא מקצה לשיעור נובע לא פעם מגורמים נוספים.
אני רוצה להביא שתי דוגמאות למצב שונה בו המורה ער לתלמידיו ולא רק לשיעור. לפני שנים רבות בהיותי חניך הפנימיה הצבאית היינו יוצאים לפעולות ליליות שלעיתים היו מסתיימות מאוחר בלילה. למחרת הינו ישנונים ולא קלטנו את הנאמר לנו. שיעור כזה אמור היה לקרות כאשר הגענו לכיתה עם חוסר שינה וניקרנו לאורך הזמן. המורה שחש בכך אמר לנו כי הוא מפסיק את השיעור בתנך, שנניח את ראשנו, ונישן וכך ניהיה ערים בשיעורים הבאים ואכן כך היה.
לא לוותר דוגמה שניה - מורה באה לכיתה להעביר מבחן בחשבון, והיא רואה כי תלמיד שבדרך כלל הינו תלמיד מקשיב ומרוכז אינו עירני מספיק, היא התקשרה לאמו וזו סיפרה לה כי כלבו האהוב של התלמיד נדרס למוות, ומאז הוא אינו כתמול שלשום. המורה פטרה את התלמיד מהבחינה ולאחר השיעור ישבה איתו ושוחחה איתו.
מדוגמאות אלו אני בדעה כי השיעור צריך להיות פחות טכני ויותר אנושי, יותר רגשי, להתחשב בתלמידים, להבין את צרכיהם ולא רק את החומר הנלמד. בערוץ 2 הייתה כתבה על מנהל בית ספר מצטיין שנפלט מכל מסגרות הלימוד, ואז אצל "נערי רפול" כאשר רצה לוותר שנית אמרה לו המפקדת כי היא לא מוותרת עליו, וזה עשה לו סוויץ שהשפיע על כל מהלך חייו וזה מה שהוא עושה בבית הספר שלו - אינו מוכן לוותר על-אף תלמיד.
הסימינרים למורים בתי האולפנא, בהם מכשירים את המורים, חייבים להכניס למתכונת הלימוד בהתחלה באופן טכני ואחר כך באופן טבעי נושא זה, שיכול להציל תלמידים רבים.
