בית המשפט המחוזי בחיפה פסק (15.3.16) בעתירה נגד החלטת ועדת הערר מחוז חיפה, אשר דחתה את הערר שהגישה העותרת כנגד החלטת הוועדה המקומית חיפה, אשר דחתה את בקשת העותרת לקבלת היתר בנייה בנכס המשמש כחנות.
עיקרי טענותיה של העותרת הסתכמו בטענה, כי ועדת הערר נמנעה מלהתייחס בהחלטתה לכל הטענות והמחלוקות שהועלו בערר, ובשל כך ביקשה להורות על החזרת הדיון לוועדת הערר על-מנת שזאת תשלים את החלטתה.
טענותיה של העותרת בערר התייחסו לשלוש סוגיות. האחת: בניגוד לקביעת הוועדה המקומית, היתר הבנייה שביקשה העותרת אינו מהווה סטייה ניכרת מקווי הבניין, בפרט לאור העובדה, כי המרפסת שעליה מבוקשת הבנייה, נבנתה על-פי היתר הבנייה המקורי של הבניין ומצויה על גבול אפס של הבניין. השנייה: בניגוד לטענת הוועדה המקומית, היתר הבנייה המבוקש אינו סותר תוכניות שימור על-פי רשימת אתרים ולכן אין גם נפקות להמלצות הוועדה לשימור אתרים. השלישית: לא היה מקום להתנות את מתן ההיתר על-ידי הריסת הבנייה הקיימת, שעה שאין חולק, כי תכלית ההיתר המבוקש היא ביצוע לגליזציה לבנייה הבלתי-חוקית.
בית המשפט אומר, כי ועדת הערר התמקדה בהחלטתה בסוגיה הראשונה, בדבר סטיית הבנייה המבוקשת מקווי הבניין. בעניין זה קבעה ועדת הערר, לאחר בדיקת התוכניות הרלוונטיות, כי הבנייה המבוקשת תהיה לכל הפחות בתחום המרווח שיש לשמור עליו נקי מבנייה, כך שככל שהיא המבוקשת תאושר, הדבר יהווה סטייה מקווי הבניין לפי התוכניות המאושרות.
בית המשפט קבע, כי מקובלת עליו עמדת ועדת הערר והוועדה המקומית, לפיה ועדת הערר אינה חייבת להתייחס בהחלטותיה בעררים המוגשים לפתחה לכלל הטענות המובאות בפנייה, ודי בכך שהחלטתה תהיה מנומקת ומבוססת על נימוקים תכנוניים העומדים בגדר מתחם הסבירות, זאת, בין השאר בהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון בעניין רע"פ 4594/14. שם אומנם עלתה השאלה לגבי חובת בית המשפט להתייחס לכלל הטענות העולות בפניו, אולם בית המשפט סבר, כי דבריו של בית המשפט העליון שם, כוחם יפה גם בכל הנוגע לסמכותה של ועדת הערר.
על יסוד האמור קבע בית המשפט, כי אין בהעדר התייחסות של ועדת הערר לכל הטענות של העותרת כדי להצדיק את החזרת העניין לדיון בוועדה. מרגע שוועדת הערר הגיעה למסקנה, כי ממילא לא ניתן לתת לעותרת היתר בשל העובדה שהבנייה המבוקשת נמצאת בשטח המרווח, הרי שדיון בכל יתר הטענות שהעלתה - לא היה בו כדי לשנות ממסקנה זו. להפך: ככל שטענות אלו של העותרת היו נדחות, היה בכך רק לחזק את החלטת ועדת הערר.
בנוסף קבע בית המשפט, כי השיקולים בגינם נדחתה בקשת העותרת הם שיקולים תכנוניים לגיטימיים העומדים במתחם הסבירות, וגם בשל כך אין מקום להתערב בהחלטה.
