פנטום התאגיד

התאגיד נמצא באיזו "אחוזת לימבריג'" מספרו של וויליאם קולינס "האישה בלבן" - סופר ששימש השראה לתיאורי האווירה הקודרת בספריו של צ'ארלס דיקנס. או "אבן הירח" שבו שלושה גיבורים מחפשים אחר אבן יקרה, כמו "התאגיד". האיורים של ג'ורג' קרקשנק הוסיפו ממד חזותי לאותו ערפל אנגלי. שם בערפל הסמיך, איפשהו נמצא התאגיד. או שמא הוא מזכיר את המרתפים של המנזר הדומיניקאני בספר "שם הוורד" של אומברטו אקו אנשים בעלי דמיון ראו שנכנסים לשם גברים בכחול, עם ציוד צד כמו אינסטלאטורים, ויצאו משם אנשים עם קפוטות. יש שראו גם אנשים בחליפות שחורות של עורכי דין, ונשים חבושות רעלה. כאשר פנסי מכונית עוברת החזירו את האור הצהוב אדום של אָדָם, איש אחד היה מוכן להישבע שזה היה השיער של שלדון אדלסון. לחיזוק התיאור, הוא ראה שהאיש האדום לפת את הכתף של אישה עם שער בהיר לָבקָני כמעט, מרכיבה משקפי חוט, שהיא רעייתו הישראלית של אדלסון. אישה צעירה ראתה בוודאות את השר ישראל כץ, שכן אי-אפשר לטעות בגופו של שר התחבורה. אבל אלה ששמעו זאת תהו: "מה פתאום כץ נכנס לכאן". גם לכך נמצא הסבר. "הרכבת התחתית. פה מתכננים תחנה לרכבת התחתית, שתביא עובדים ותוריד אובדים ". והיה עוד אחד שהפליג וחשב בקול רם. "זה בטח ישמש בונקר של ביבי אם יהיה חשש להתקפה הגרעינית של אירן ". "מה פתאום אירן" - שאלה אישה משכילה " הרי יש הסכם". "נכון - השיב לה האיש, יש הסכם, אבל ביבי אוהב בונקרים. שם במחילות התחתונות הוא שולט במצב." לעומת כול אותם ניחושים, משקיף אחד קבע כי הנכנסים והיוצאים מחופשים לקראת פורים. מה שהביא לאחר לשאול "מה זה, לא כול יום פורים, כמה זמן אפשר להיות מחופשים?" מישהו אחר אמר כי הוא שם לב שאחת התמונות שמעטרות את אתר התאגיד הוא דחפור. והיו כאלה שאמרו שכאן קוברים את השידור הציבורי.ושוב מישהו אחר תהה, שליד הדחפור יש מבנים, וזה לא בית עלמין. גם לכך נמצא הסבר. כורים קבר ועליו אנדרטה של השידור הציבורי. בקיצור. חידה.

תוך כדי הדיונים הקדחתניים על אופי השידורים, הדיגיטליים, הקווים, הלויניים, נזכרו שצריך מקום שממנו יפעל התאגיד. המבנים ברוממה וביפו הופקעו מן הרשות לתשלום חובות, ובירושלים לא נמצאו מבנים הולמים. ההצעה להקים את מכלול התאגיד במודיעין עוררה התנגדות מצד ראש עיריית ירושלים, ומצד חוגים פוליטיים. מישהו הציע לספח את מודיעין לירושלים . אבל כאן באה התנגדות גם מצד משרד הבינוי והשיכון וגם מצד משרד הפנים, שטענו כי תהליך אישור הסיפוח יהיה ארוך, עניין הוועדות המחוזיות, התנגדויות, וזה יכול לקחת שנים. הועלתה הצעה לחפור מנהרה מתחת לכביש 443 שתחבר את ירושלים למודיעין. מקהלת המתנגדים הייתה הפעם חריפה יותר. הובאו דוגמאות של החברות שביצעו את הרכבת הקלה בירושלים, שמבצעים את הרכבת הכבדה לירושלים, וזאת הבינונית של גוש-דן. המשמעות היא סחבת ומיליארדים נוספים. נציג משרד הבינוי, בוועדת ההיגוי העלה הצעה מעניינת. מנהרה כן, חברת " דניה סיבוס" - לא. לייבא את החברה מעזה. לאלה יש ניסיון מנהרתי עשיר, והעלות תהיה אפסית לעומת זאת של חברות ישראליות. ההנגדות באה מנציג מערכת הביטחון. לדעתו,והוא אמר את הדברים בלחש, כאילו היו מסווגים, אם יובא כוח האדם מעזה, עלול הדבר להביא לשיתוק מלאכת המנהרות בעוטף, זאת בשעה שמאות מיליונים הושקעו בציוד אלקטרוני וכבד לאיתור והריסת מנהרות בחבל. בשלב זה של כמעט שיתוק הועלתה באוויר הצעה מעניינת שאיש לא חשב עליה, ואפשר ויש לה השלכות מרחיקות לכת לגבי ירושלים בכלל. ההצעה הייתה של נציג משרד התיירות והיא להעלות כדור פורח, משם ייערכו השידורים, וניתן יהיה להרחיף עוד בלונים עם תיירים ואנשי תקשורת שירותקו מהמצאה זאת. אלא באותה מהירות שהועלתה ההצעה באוויר היא הונחתה במכה אחת. "עוד זה חסר שאיזה קָשָת בודד מעיסאוויה יירה חץ בבלון". כך אמר נציג מערכת הביטחון. מיד ההצעה הורדה מן הפרק. והוסכם לדחות את הקמת התאגיד עד שיימצא מקום הולם שיענה הן על הצרכים והן על ירושלים המאוחדת.

בכול הנוגע לתכנים הייתה הסכמה מלאה שרוב התוכניות תירכשנה מחברות הפקה פרטיות. ידוע כבר על התקשרות עם "אולפני פסגה". אולפנים אלה נמצאים בשכונת סלמה בדרום תל אביב במקום שהיה מוסך. יש שם עוד אולפנים, רובם במרתפים, בשל מחירי ארנונה הגבוהים בתל אביב, ואילו בדרום המבנים עדיין רשומים כמוסכים. "אולפן הפסגה" הציע מחירים טובים. אולפן זה מצטיין בחסכון בכוח אדם. לדוגמה. המאפרת היא גם עוזרת הפקה. המפיק הוא גם במאי וגם התחקירן, הצלם גם מצלם וגם תאורן והשליח הוא טכנאי קול. נודע שכבר הוזמנו שני סרטים אצלם. אחד נקרא "האלמותי". זהו סרט עתידני במלאת חצי יובל לכהונתו של ביבי כראש הממשלה. הם התחילו כבר לעבוד על הסרט ובין היתר יש בו ראיון עם נקרולוגיסט, אשר למדור שלו הוא כבר כתב בנושא שני טורים מלאים שמחכים, ומדי פעם בפעם הוא מעדכן אותו. כול היתר, אומרים: "יהיה מפתיע". הסרט השני נקרא "קץ הארוטיקה" (בעקבות מגפת "הטרדות מיניות"), ובו נראה מכלול חיים שלם של בני אדם מבודלים ומהודרים לפי המין. מדרכה לנשים ומדרכה לגברים, אוטובוסים נפרדים, חלומם של אנשי דגל התורה, נשים עם רעלה, עם שָחפָצים פלסטיים וחגורות צניעות, גברים עם רטיות על העיניים ומקלות הנחָיה לבָנים לעיוורים. אשר לחדשות מקובל על כולם ש"מבט לחדשות" ילך בדרכו של הטור של בני ציפר שסגר את אותו בסוף השבוע שעבר (בגלל מגפת "המין"). לעומת זאת ישודר "מבט לישנות". הרעיון לעשות זאת היה של ביבי בעצמו שהוא שר התקשורת. ככה למשל נראה את מצעד צה"ל המפואר, במלאת שנה לאיחוד ירושלים כשהמצלמות שהוצבו מעל לנוטרדאם הראו את התמונה המרהיבה של הצועדים בדרך הצנחנים, משער שכם ועד לשער החדש, טורים, טורים, דגלים, דגלים, ברגל וברכב. זה היה צה"ל, אלה היו זמנים. המצלמות לא הראו לא את בן-גוריון ולא את שר הביטחון משה דיין. אז היו טענות של קונספירציה מצד אנשי רפ"י. כיום חג לעיניים. רק חבל שביבי לא היה שם. זאת הייתה טלוויזיה. ואם יש כאלה שלא הכירו אותה, יכירו אותה. טוב מאוחר מאשר בכלל לא. שידור שני שנבחר הוא השידור שבו הכריז חיים יבין על "מהפך". לאחר ספירת הקולות בבחירות של 1977 .המילה מהפך מהווה מאז חלופה להתפרצות הר געש, לרעידת אדמה, לתופעה אפוקליפטית, ורבים נזכרים בה בערגה ואפילו תוך תחושה ארוטית, שלא נקרא לה אורגזמה, בשל חשש, נו......בקיצור כמו "חבל על הזמן". וכמובן, אין צורך לנחש, שהסדרה "ניקוי ראש" שבה שמים ללעג את שלטון השמאל בראשות רבין תשודר פעם בשבת ופעם בימי חול לדתיים. ועוד היד נטויה. לא אלמן ערוץ 1 . נושא הרדיו, כלומר "קול ישראל" עלה על הפרק, שכן בשעה שהחרדים לא אמורים לצפות בטלוויזיה, אך מאזינים לרדיו, הרב פורוש נמנה עם חברי ועדת ההיגוי. סוכם כי במסגרת "קול המוזיקה", יושמעו פרקי חזנות, של חזנים מפורסמים כמו משה קוסוביצ'י,יוסלה רוזנבלאט, לייב גלאנץ,שלמה מלבסקי, ועל-פי בקשה מפורשת של הרב ליצמן ישולב יוסלה חנצ'ינר שהיה החזן של האדמו"ר הגדול מגור, וידוע בחיבורו "אמרי אמת". הוחלט לשלב גם את יהורם גאון, שהוא ספרדי טהור, על-פי בקשת שרת התרבות מירי רגב, לשם איזון. ערוץ 88 ישדר נעימות עָם כמו, "אבינו מלכנו", "ופרצת" וגם שירים ביידיש כמו "זול שוין זיין די גאילה אין משיח זול שוין קימען".

הכתב של מגאזין ד'מרקר א. קוּטֶר, שאותו כבר הזכרנו, והוא אשר שנים מהווה ראש חץ של המגזין בביצוע השיבוט של השידור הציבורי, החליט לבקר במקום כדי לבדוק את ההתקדמות הניסוי המדעי הזה איך הופכים רשות לתאגיד. כלומר תהליך השיבוט. מה שעיניו רואות זה אולם גדול, סטרילי, הרבה כבלים, צנרת שקופה, הרבה שעונים דיגיטליים ומדי לחץ ובאמצע סביב סיר ענק מהביל כל המדענים שקשורים בשיבוט הפרופסורים פילבר,קובלנץ, כחלון,ניסנקורן, ועוד כמה שאותם הוא לא מזהה אבל מן הסתם כולם קשורים לעולם המדע. הוא שולח מן הלפטופ ידיעה שכותרתה: "כולם בוחשים ברשות השידור - והקמת התאגיד הציבורי תדחה בשנה נוספת." בכתבה ניכר שהוא אישית כועס מאוד על הדחייה הבלתי פוסקת שאינה עולה בקנה אחד עם התוכנית שלו לשבט את הרשות ולהפכה לתאגיד. אחרי שהוא שלח את הכתבה הוא מוסיף להסתובב, ואופס -מה רואות עיניו. שזה היה ביבי, לא היה בכך ספק, אבל האיש לבש את המדים הירוקים של סגל בית חולים ומסכה של מנתח על מחצית פניו, ולידו יהודי שחוח, גם כן לובש איזה חלוק לבן דמוי קפוטה כזאת שלובשים בליל הסדר חסידי גור, אבל גם אבנט לבן, ועל הראש שטריימל. "שכה אחיה" - חשב לעצמו" זה ליצמן". האיש הזה לוקח ברצינות ניתוחים, ולא משנה את מנתחים גוף אדם או גוף ציבורי. אלא מה, הוא החזיק את האבר הגברי. "מה זה כבוד הרב? - שאל הכתב. ליצמן הפנה את גבו אל האיש ושאל אותו: " שמעת את הבדיחה על לויד ג'ורג'". הכתב לא ידע מי זה לויד ג'ורג'. "מסופר - אמר ליצמן - שראש ממשלת בריטניה בראשית המאה ה-20, לויד ג'ורג', אמר על דיפלומט יהודי מפורסם כי ' כאשר מלו את האיש הזה, השליכו את החלק הלא נכון'. וזה ראה בדמיונו את ליצמן נושא אותו אבר שמיועד להרכבה מחדש, אך שאל אותו: "לאן כבוד הרב לוקח את הזה?" "לדרך כול בשר" - ענה לו ליצמן. האיש אמור להכין כתבה רצינית על התאגיד שהמגזין לוחם עליו, ובייחוד הוא, שרואה עצמו כסנדק שלו ומה עיניו רואות.

גם לגבי המועד של הפעלת התאגיד פרחו שמעות . הצוות הביצועי רוצה לדחות, ומשהדרג הציבורי הסתייג, החברה המבצעים טענו שיש לדחות זאת בגלל המועד, האחד באפריל. התקשורת תעשה מזה מטעמים. וזה לא הכול. אלא כשהועלו מועדים אחרים,נכנס פנימה חג הפסח, ויום העצמאות, ואם לא די באלה גם יום הזיכרון לשואה, ועוד זה חסר שיגידו שגם את השידור הציבורי רצחו על לא עוול בכפו. ואגב שואה, הכתב ראה אדם קשיש עם הליכון בקושי גורר את רגליו מדלת לדלת. הכתב שאל אותו: "מי אתה?". "אני גמלאי רשות השידור"."אז מדוע אתה עונד את הטלאי הצהוב" - שאל. "אולי לניצולי שואה ישימו לב" ענה לו האיש והמשיך בדחיפת ההליכון. לפני צאתו הוא ראה אדם ממשוקף רץ עם תרמיל גב, והוא זיהה את מזכיר ההסתדרות אבי ניסנקורן. הכתב ניגש אליו ושאל אותו. " נו סיכמתם?". "כן ענה לו מזכ"ל ההסתדרות, הסכמנו על חצי" "מה חצי"- תהה הכתב." חצי כוח אדם" - ענה לו ניסנקורן, "חתכנו את זה משליש לחצי" "משליש לחצי - מה?" "משליש לחצי של כוח אדם". "איזה כוח אדם?". "חשבתי שאתה מאגודת העיתונאים?"אמר ניסנקורן נדהם מן הטעות בזיהוי וברח.

בשובו למערכת התיישב הכתב ליד המחשב וכתב אייטם ארוך שכותרתו הייתה: "רשות השידור תיסגר, תוך חודשיים ואולי שלושה חדשים. תגיד השידור יוקם תוך חצי שנה" מכאן יובן שָסָדָר גופני המקלדת פסח על האות א' בתאגיד. דבר שגרם לקורא דה-מרקר לשאול את חברו. "תגיד לי מה זה תגיד?" "הנה זה מה שאמרת" "ומה אמרתי?" "תגיד". האיש התבלבל, וחברו סיפר לו על הפיליטון הקטן של אפרים קישון "יוסף הסוף איננו". לפי קישון עורך הלילה הודיע לסָדָר הדפוס ששמו היה יוסף כי סוף הסיפור איננו. אז המערכת לא הייתה דיגיטלית, אלא אותיות מעופרת יצוקה. הסָדָר בראותו משפט מודגש בשחור, העביר זאת לעורך מודעות האבל, והוא פרסם זאת במסגרת שחורה: יוסף הסוף איננו. "אז מה אתה רוצה להגיד שגם השידור הציבורי איננו עוד". "כן, באנגלית זה IPBC ISAREAL PUBLIC BROADCASRING CORP. "אז CORP הוא תאגיד?" "לא, הוא!!! CORPSE. "גוויה?"." נכון "רשות השידור- הסוף".