ונהפוך הוא

רד לוין היה מתנקש מקצועי בשירותה של המאפיה האיטלקית בניו-יורק, אך כאשר היה עליו לבצע רצח בשבת – הוא היה מנסה לדחות את המלאכה כדי שלא לחלל את קדושת היום; ואם לא הייתה לו ברירה, היה מתפלל לפני כן כשהוא עטוף בטלית. אבנר "לונגי" צויגלמן, מהבוסים האכזריים של המאפיה בניו ג'רזי, נמנע מלהיכנס לאולם בו הונחה גופתו של אחד מחבריו והסביר: "אני כהן, אסור לי להיות בקרבת גופה". אלו הן שתיים מהדוגמאות שמביא פרופ' רוברט רוקוואי במאמר מרתק שפורסם בגיליון האחרון של הדו-ירחון "עת-מול", והעוסק בגנסטרים יהודיים בכירים שתרמו לצדקה, צמו ביום כיפור, התפללו בציבור בשבתות וחגים, שמרו על כשרות והתחתנו תחת החופה. דומה, שהמילים "ונהפוך הוא" קטנות עליהם; זה נראה יותר כמו סכיזופרניה מתמדת. רוקוואי נותן שני הסברים עיקריים לפרדוקס זה. האחד: המאפיונרים הקשוחים הללו העריצו את אמותיהם, שעשו הכל עבורם ודרשו בתמורה שילדיהן יישארו יהודים וישמרו על קשר עם הקהילה היהודית. השני: אותם פושעים הפרידו בין "חייהם המקצועיים" לבין חייהם האישיים, ופעלו בצורות שונות לחלוטין במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי. הוא גם מעיר, שבעוד שמנהיגי הקהילה היהודית הסתייגו נחרצות ממאפיונרים אלו ואף חששו שיסבכו את הקהילה היהודית כולה, הרי שהיהודי ברחוב העריץ אותם – משום שבין היתר הם גם הגנו עליו ועל חבריו מפני בריונים איריים ופולניים.

ורנה שבבולגריה, ברצלונה, רודוס, גרוסוורדיין שברומניה, כרתים, פראג, פולופונס שביוון – אלו הם מקצת מן היעדים המוצעים לציבור הדתי לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה. פסח תשע"ו אינו שונה מבחינה זו מחגי הפסח בשנים הקודמות, וגם לא מחגי הסוכות באותן שנים. אך למרות שאני רואה את המודעות הללו כבר שנים, אני עדיין מתקשה להשלים עם העולם ההפוך שהן מייצגות: פעם עלו לרגל, היום יורדים לרגל. אני מבין שיש אנשים שמעדיפים להיות בחג בבית מלון, למרות שמבחינה מעשית – זה לא חוסך מי-יודע-מה מאמצים. ההלכה מחייבת לנקות היטב את הבית גם אם הוא סגור בפסח על מסגר ובריח, וגם בבית אפשר להזמין אוכל טוב מבחוץ במקום לבשל. בסוכות אפשר למצוא הרבה בחורים נחמדים שתמורת תשלום צנוע יקימו את הסוכה. ואם רוצים חופש – אני לא הייתי בוחר דווקא בחגים, כשהכי יקר והכי עמוס. למרות כל אלו, בואו נזרום. למה בחו"ל? נכון, בארץ יותר יקר, לעיתים בצורה מקוממת. אפשר לקבל שבוע בחו"ל, עם טיסות, בחצי מחיר ממה שזה יעלה בירושלים. אבל מה עם העניין העקרוני? למה לפרנס גויים במקום יהודים? למה להיות ברומניה, ביוון או באוסטריה ולא בארץ ישראל? האם מישהו חושב שבאמת אפשר להכשיר כמו שצריך מלון שלם בחו"ל? יש לי הרגשה, שבחברות תיירות רבות לא ממש מתפללים בכוונה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" או "השב שכינתך לציון עירך". אם חלילה ייבנה בית המקדש, וכולם יצטרכו לבוא לירושלים – ודאי להקרבת קורבן הפסח – העסקים שלהם יהיו בבעיה. ככה זה כאשר הכל הוא רק עניין של כסף.

במלאת שנה להקמתה של הממשלה הנוכחית, עסקו כמה מאמצעי התקשורת בשאלה האם היא תחזיק מעמד קדנציה שלמה – דהיינו ארבע שנים. יש הטוענים שהעובדה שמדובר בקואליציה בת 61 ח"כים היא דווקא מקור עוצמה, כי איש אינו רוצה להפיל אותה. יש הטוענים את ההפך: כל ח"כ זב חוטם יכול לסחוט ולאיים. כמו כל התחזיות והפרשנויות, במיוחד בתחום הפוליטי ובמיוחד-במיוחד בפוליטיקה הישראלית, גם אלו מדויקות לטווח של בערך חודש במקרה הטוב. הנקודה ההפוכה בכל העסק היא עצם הדיון בשאלה האם הממשלה תוציא את ימיה. כל כך התרגלנו לממשלות שמכהנות שנתיים-שלוש, עד שאנחנו כבר שואלים בצורה טבעית לגמרי האם הממשלה הנוכחית תצליח לעשות את הבלתי-יאמן ולכהן את מלוא פרק הזמן שקבע המחוקק. זהו מצב מטורף, שאינו מאפשר למשול ובוודאי שאינו מאפשר לתכנן ליותר מאשר החודשים הקרובים.

השבוע הצבענו על כך, שבשתי תביעות ענק בפרשת בנק לאומי בארה"ב, הציבור יקבל לכל היותר 8 מיליון שקל – בעוד עורכי הדין של התובעים אמורים לקבל 14 מיליון שקל. זהו מקרה אחד מני רבים בהם תביעות ייצוגיות ותביעות נגזרות מסתיימות בתוצאה הפוכה מזו שהן אמורות להשיג: לא תועלת לציבור, אלא תועלת למגישיהן ובעיקר לעורכי דינם. במקרה של בנק לאומי זה מקומם עוד יותר, כי הסכום שיקבלו בעלי המניות מן הציבור יהיה 2% מהתביעה המקורית, בעוד עורכי הדין רנן גרטש ואופיר נאור יקבלו 16% מכלל הפיצוי שניתן לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההפקרות הזאת, שהפכה את התביעות הייצוגיות והנגזרות לסחטניות ואת הציבור לקרדום לחפור בו. הפתרון הוא חקיקה, אשר תקבע את מתחמי שכר הטרחה של עורכי הדין והגמול של התובעים. המתחמים הללו צריכים להתייחס הן לסכום המוחלט שיקבלו הקבוצה המיוצגת או החברה בשמה הוגשה התביעה הנגזרת, והן ליחס שבין סכום זה לבין גובה התביעה. בית המשפט יוסמך לחרוג מהמתחמים כלפי מעלה או מטה ואף למנוע לחלוטין שכר וגמול, מנימוקים מיוחדים שיירשמו. ואם בזכות זאת גם יהיו פחות תביעות ויוגשו רק אלו שיש להן בסיס אמיתי – מה טוב.

"כל העולם נלחם בעוני, אתם נלחמים בעושר" – הטיח אפרים קישון בממשלות מפא"י של שנות ה-60. יובל מאוחר יותר, ועם כל השינויים העצומים שעבר המשק הישראלי, יש אצלנו לא מעטים שממשיכים באותו קו. היעד הכי פופולרי שלהם: בכירי החברות הבורסאיות בפרט ומנהלי הבנקים בפרט. הם משתגעים מ-8.1 מיליוני השקלים של רקפת רוסק-עמינח, מ-7.9 מיליוני השקלים של ציון קינן ו-7.7 מיליוני השקלים של יאיר סרוסי. נניח בצד את העובדה שהמספרים הללו הם עלות השכר ולא השכר ברוטו, וכמובן שלא השכר נטו. נעזוב את המשמעות הסמלית של הסכומים הללו, שהיא בהחלט משמעותית. אני מבקש רק להצביע על כך, שמבחינה פיסקלית – טובת המדינה הפוכה מזו שמציגים לנו. מבחינת הכנסות המדינה, מוטב שהבנקאים ובכלל המנהלים יקבלו כמה שיותר. למה? בגלל המיסים. חברות משלמות מס של 25%; המנהלים הבכירים משלמים מס של 50%, וגם ביטוח לאומי של 12% (עד תקרה מסוימת). לכן, מתוך כל שקל שיישאר בחברה, המדינה תקבל 25 אגורות – בעוד שהיא תקבל יותר מחצי שקל על כל שקל שישולם למנהל הבכיר. נכון, בבנקים יש גם מס רווח שמביא את נטל המס שלהם לקרוב ל-40% - אבל זה עדיין פחות מהמס של בכיריהם. אפילו אם נגיד שהסכום שיינטל מהבכירים ישולם לזוטרים, המדינה עדיין תפסיד – כי כל עובד משלם לפחות 30% מס ועוד 12% ביטוח לאומי. מי שבאמת רוצה להילחם בעוני, לא צריך לעשות זאת בססמאות ובצעדים פופוליסטיים. במקרה של שכר הבכירים, ההגבלות ישאירו פחות כסף לטובת העניים. תחשבו על זה.

חמישה מועמדים נותרו במרוץ לתפקיד מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. בעולם ה"ונהפוך הוא" של הענף הזה, ארבעה מבין החמישה הם מי שבמקרה הטוב רשמו את הישגיהם המשמעותיים האחרונים לפני עשור, ובמקרה הגרוע – בכלל לא היו להם הישגים כאלו. גיא לוזון אומנם הגיע למקום השני בליגה הבלגית עם סטנדרט ליאז' בשנת 2013, אך שנה לאחר מכן פוטר ואחרי עוד שנה פוטר מצ'רלטון מליגת-המשנה האנגלית. ניר קלינגר לקח אליפות עם מכבי תל אביב לפני כ-15 שנה, ומאז הספיק להתפטר או להיות מפוטר חמש פעמים בליגה הקפריסאית ומהפועל באר שבע, להוריד ליגה את מ.ס אשדוד וכיום הוא מאמן את מכבי שעריים מליגה א'. רן בן-שמעון חתום על האליפות ההיסטורית של עירוני קריית שמונה (2012), אבל מעבר לזה – לא משהו: פוטר ממכבי תל אביב, הוריד את קריית שמונה ליגה והעלה אותה, סיים במקום הרביעי בקפריסין ועם הפועל תל אביב, והתפטר לפני חודשיים ממכבי פתח תקוה. ואילו אלי אוחנה אימן לאחרונה קבוצה בשנת 2007, כאשר הוריד ליגה את הפועל כפר סבא; כמאמן נבחרת הנוער הוא "הצליח" לזכות במדליית ארד במכבייה של 2008 ולסיים במקום האחרון בבית המוקדם באליפות אירופה ב-2014. היחיד עם הישגים של ממש הוא אלישע לוי: שתי אליפויות עם מכבי חיפה (2009, 2011), שלב הבתים בליגת האלופות (אבל עם אפס נקודות ואפס שערים), ומקום שני ושלישי בהפועל באר שבע (2012 ו-2013), במה שהיה תחילת המרוץ הנוכחי שלה לאליפות. אבל דווקא לוי, מספרת לנו התקשורת, הוא בעל סיכויים נמוכים. למה? כי הכדורגל שלנו מנוהל הפוך, והתוצאות בהתאם.