מאז הכשלון המהדהד של משבר הסאב-פריים בארה"ב, הפך מושג "הבועה הפיננסית" שכיח בתאור מקוצר של ההבדל בין מציאות למציאות מדומיינת. הפעם אני שואל את השימוש במושג בועה "לאיום הדמוגרפי", שחסידי אוסלו מנסים לפטם אותנו בו חדשים לבקרים.
המפתח "לבועה הדמוגרפית" המדירה שינה מעיניהם הטרוטות של פסימיסטים כרוניים בתוכנו, הוא בשני גורמים
1:
א. הריבוי הטבעי בשילוב עם מאזן ההגירה.
ב. הקיבעון המחשבתי, לגבי מבנה הפתרונות הדמו-גאוגרפיים האפשריים בארץ ישראל המערבית בין יהודים לערבים.
דמוגרפיה איננה קסם, אולם התייחסות חרדתית אליה, היא תדיר מיקסם-שוא. יש כמובן גם מי שמחוללים חרדת-שוא במתכוון, במטרה לקדם אינטרסים פוליטיים או אישיים.
הריבוי הטבעי ריבוי טבעי הוא נתון אמפירי בר-מדידה. במדינה שמקיימת מעקב מתמיד אחר מספר הלידות-חי והפטירות באוכלוסייה ואחר מאזן ההגירה (עולים פחות יורדים), ומאמתת אותם באמצעות מפקדי אוכלוסין מבוקרים היטב, ניתן לעקוב אחר השינויים באופן מדויק ואמין לצרכי התכנון הלאומי. ישראל שייכת למדינות מסוג זה וחזקה על הלמ"ס, שהמספרים שהיא מפרסמת בכל תחומי החיים מדויקים ואמינים, שהיא מדייקת גם כאן.
התייחסות לנתוני עבר, היא דיון
בעובדות. מאידך-גיסא, צפי לעתיד הוא
הערכה, המושתתת על מגמות מן העבר ונסיון נצבר לגבית התפתחותן על-יסוד מודלים סוציולוגיים וסטטיסטיים שונים. נהוג לדבר על "המודל הדמוגרפי" ככלי-עזר המתאר תהליכים אלה, ועוסק בפילוג הפנימי של האוכלוסייה בין גילאים, מגדרים, קבוצות אופיניות, דפוסי חיים ומגורים ועוד.
תהליכים דמוגרפיים לרוב אינם מהירים; דרושים לא פחות משני דורות עד אשר השפעותיו של תהליך דמוגרפי משנות את המודל באופן שמחייב שינויי מדיניות והתייחסות משמעותיים. תהליכים אלה גם רגישים, מאחר שמדובר בבני אדם על החוקים והנורמות המוסריות הנוהגים לגביהם בכל חברה נורמלית. אירועים יוצאי-דופן כאסונות טבע או מלחמות גדולות, משנים בדרך כלל את קבועי הזמן של התהליכים הדמוגרפיים. במקרה של ישראל, קיים גורם חשוב נוסף - העלייה לישראל - שמפעם לפעם משנה את המודל. הדבר קורה כאשר העלייה מתחוללת במספרים גדולים במיוחד, כגון אחרי שואת אירופה (בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה- 50), או "ביציאת בריה"מ לשעבר"- בשנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20ׂׂ.
במקביל לשינויים בישראל, מתרחשים שינויים דמוגרפיים גם בצד הערבי שאיננו חלק אינטגרלי מאזרחי ישראל
2. קיימת השפעת-גומלין מרובת משתנים בין שתי הקבוצות, אבל יש גם שונויות ברורות וחשובות. מקצת מההשפעות מקורן באינטראקציה בין הקבוצות ואחרות נובעות מהוויה פוליטית, מהתפתחויות פנימיות ומשינויים תרבותיים, כלכליים ואחרים. הבדל מהותי אחד בין הקבוצות הוא, למשל, אופי המעקב הדמוגרפי. הבדל אחר הוא שאין "תנועת-עליה ערבית" למדינת-ישראל, אבל קיימת הגירה מוסווית פנימה והחוצה, בחלקה בלתי-חוקית בעליל, כגון כניסתם של שב"חים ש"שוכחים" לצאת ומתחמקים מבקרת הרשויות.
מדינת-ישראל לא הפעילה מעולם מדיניות דמוגרפית ארוכת-טווח, והסתפקה בתרומות של "צוק העיתים" והאידיאולוגיה הציונית ובמדידת תוצאותיהם. אילו הפעילה מדיניות כזו - שעיקרה מאבק אקטיבי למען עליית יהודים, מאבק אפקטיבי למניעת ירידה, עידוד רמת ילודה אופטימלית למשפחה ופיקוח קפדני על הגירת זרים - היה הדבר
מסייע רבות להגשמת הציונות ולייצוב תהליכים משמרי-צמיחה דמוגרפית יהודית במרחבי השליטה הישראלית.
בוויסות הפנימי של המאזן הדמוגרפי, לשני תהליכים חשיבות מיוחדת:
רמת החיים של האוכלוסייה, ומדיניות ההגירה. לישראל אינטרס ברור לשמר לאורך זמן יחס רצוי בין אוכלוסיית הרוב היהודי לכלל קבוצות המיעוט במדינה. מקובל לחשוב שיחס סביר, שאינו משבש את האופי הלאומי של מדינת היהודים, צריך לכלול בין 70% ל-80% יהודים דרך קבע. ברור שהומוגניות אתנית היא מרכיב חשוב ביצירת סולידריות חברתית-לאומית ובעיצוב דפוסי-חיים לאומיים-תרבותיים יחודיים; שהרי לשם כך הקימה התנועה הציונית מדינה יהודית בארץ-ישראל
3.
מדינות רבות, ובכללן מדינות מזרח-תיכוניות, הפעילו מדיניות דמוגרפית מתוכננת. מצרים שנאבקה בריבוי טבעי בלתי-ניתן לשליטה פעלה לצימצום הילודה, ועירק של
סדאם חוסיין, שביקשה להתחזק מול העליונות הדמוגרפית של יריבתה אירן, פעלה להגברת הילודה ושיפור רמת הבריאות. ידועה לא פחות "מדינות הילד האחד למשפחה", שהפעילה סין הקומוניסטית, במטרה לצמצם ולווסת את קצב הריבוי הטבעי במדינה
4. קשה מאוד להבין את הסיבות להמנעות ישראל מנקיטת מדיניות דמוגרפית יזומה ומתוכננת, ולנוכח העובדה שחרף העדר מדיניות כזו האוכלוסייה היהודית גדלה מעל לתחזיות העבר הקרוב והרחוק, הדבר מפתיע וגם מצער.
גבולות הקבע המבחן הנוסף המחולל את "הבועה הדמוגרפית", הוא, כאמור, הקיבעון המחשבתי בשאלת
גבולות-הקבע של מדינת-ישראל. כמעט 68 שנים אחרי הקמת המדינה, עדיין לא החליטה ישראל מהם גבולות הקבע ההכרחיים לביטחונה ורווחתה. מבחן
החלטת החלוקה נכשל כשלון חרוץ. מבחן
הצהרת בלפור, נכשל גם הוא כישלון חרוץ. הסכמי הפסקת האש של 1949, היו אתנחתה בדרך המלחמה ושונו במלחמת ששת-הימים בגלל התוקפנות הערבית. מאז נכשל כל נסיון להגיע להתווית גבולות באמצעות מו"מ מדיני, כשהכשלון הגדול ביותר הוא
הסכם אוסלו.
קביעת גבולות חייבת להשען על שיקולי ביטחון
5 (בעדיפות ראשונה), שיקולים כלכליים, תרבותיים-היסטוריים, משפטיים ודמוגרפיים. בכל מצב תצטרך ישראל לעמוד על גבולות העונים בצורה מתקבלת על הדעת על מכלול שיקולים אלה, כעסקת חבילה שמרחב הגמישויות בה מצומצם.
אסור לבודד מתוך המכלול שיקול יחיד, למעט הביטחון, ולהעמידו כמדד בלעדי לאופי היוזמה הלאומית שצריכה ישראל לנקוט בהעדר נכונות ערבית לפשרות סבירות.
עמדתי היא שהגיע הזמן, שמול תוכנית שלבים ערבית שבה דבקים הערבים בעמדותיהם כאילו חייהם עומדים להם מנגד, שעה שבפועל ההפך הוא הנכון,
תציג ישראל ותבצע דה-פקטו תוכנית שלבים משלה לעיצוב גבולות הקבע 6. התוכנית צריכה להכיל חלקים הצהרתיים וחלקים אופרטיביים גם יחד, ולבטא נחישות לאומית בלתי-מתפשרת.
בדומה לניהול מערכות גדולות ומורכבות במציאות דינמית, צריכה פעילות כזו להיות מושתתת על תכנון בשלבים לטווח ארוך, ביצוע בשלבים, אך רציף, והתאמה מתמדת של כל מרכיבי התוכנית
לדינמיקה של המציאות. גמישות טקטית חשובה תמיד וכל תכנון טוב ינסה לכלול גמישות כזו בכל שלב משלבי התוכנית, אך לא על-חשבון היסודות הקרדינליים.
אחד הפרמטרים של תוכנית היישום, שאינו ניתן לחיזוי, ולכן חייב להתבסס על רצף תרחישים רלוונטי, הוא התגובה הערבית והבינלאומית ליוזמה ישראלית כנ"ל. הרצף יכול לנוע בין שינוי עמדות במסגרת נכונות לחידוש המאמץ המדיני, לבין תגובות אלימות מסוגים שונים - ישראל חייבת להיות מוכנה לעמוד בכל מגוון התרחישים. סימן השאלה הגדול והמבלבל ביותר קשור בתוואי גבול המזרח של ישראל בינה לבין ישות או ישויות ערביות שממזרח לה, בעיקר ירדן. העמדה הישראלית צריכה לאמר במפורש שאין מקום לריבונות ערבית נפרדת ממערב לירדן.
הריבונות הירדנית, על יסוד הטריטוריה שהוענקה לה על-ידי בריטניה תוך הפרת ההבטחה הבלפורית ליהודים, עונה על כל הצרכים הערביים האמיתיים. לכן, ממערב לירדן תיתכן אוטונומיה או קבוצת אוטונומיות, שבאין הסכם ישראלי-ערבי כולל, יפוקחו בנושאי חוץ וביטחון ע"י ישראל. היה ויהיה הסדר, יעוגנו היחסים הבי-לטרליים מול ישות פלשתינית-ירדנית משותפת.
השיפור הדמוגרפי המסתמן והולך בגודלה והרכבה של האוכלוסייה היהודית בעשור האחרון, יחד עם מרכיבי השינוי המחוללים אותו ובשילוב עם הסדר בשלבים כמתואר לעיל,
מנטרל לחלוטין את סוגית השוט הדמוגרפי וממחיש היטב את אופיה הבועתי של הפניקה היזומה בנושא השליטה היהודית בבמדינת-ישראל. עם זאת, מתמתן הלחץ המחייב פתרון עכשיו לכל הנושאים ושני השינויים יחד מאפשרים התנהלות רציונלית. אילוצי גורם-הזמן היו מאז ומעולם יועצי אחיתופל במצבים מורכבים והדבר נכון גם כאן. מאחר שמדובר בגורל העם היהודי, אין ספק שבעיצוב המהלכים הקריטיים ביותר, החיפזון והבהלה הם לא רק מהשטן אלא "מ
מלך השדים" בכבודו ובעצמו.
