שני תיקי הדגל של בית המשפט המחוזי בירושלים תקועים. גם משפט
רונאל פישר וגם משפט הרב
יונה מצגר לא יתחילו בעתיד הנראה לעין, ובשני המקרים מי שנושא באחריות הוא בית המשפט.
כתב האישום בפרשת פישר הוגש במאי 2015. נכון שבדרך היה הסדר טיעון עם
ערן מלכה, אבל משפטו ממילא הופרד והועבר לסגן הנשיא דאז,
יעקב צבן. לא הייתה שום סיבה שהשופט
משה סובל לא יקדם את הדיון בענייניהם של פישר,
רות דוד,
יאיר ביטון,
שי ברס,
יוסף נחמיאס ו
אביב נחמיאס.
אלא שאז החלו העיכובים. הסניגורים - בעיקר
רון שפירא וקרן שפירא-אטינגר, סניגוריו של פישר - טענו שוב ושוב שלא קיבלו את כל חומר החקירה. מחלוקת אחרת נגעה לשאלה מי צריך לממן את הצילומים והתמלולים. בית המשפט העליון נדרש להכריע, ובינתיים חלפו חודשים רבים. ב-24.12.15 קבע סובל, שדיוני ההוכחות יחלו ב-21.3.16. זה כמובן לא קרה.
לא ברור מי יהיה הסניגור
כעת יש בעיה גדולה חדשה: מי יגן על פישר. בני הזוג שפירא הודיעו במפתיע שלא ייצגו אותו בשלב ההוכחות; תחילה טענו שזה משום שרכושו של פישר חולט והוא אינו יכול לשלם להם, ואחר כך אמרו שמדובר בסיבות שימסרו רק לאוזניו של סובל. וכאן מתחילה אחריותו העיקרית של השופט.
לכאורה, יש כאן התנגשות בין שני ערכים: משפט יעיל ומשפט צדק. מצד אחד, נקבע מועד להוכחות ואי-אפשר לדחות אותו בחודשים רבים עד שהסניגור החדש ילמד את התיק. מצד שני, זכותו של כל אדם לבחור את סניגורו ולקבל את ההגנה הטובה ביותר. אבל זה רק לכאורה. הכללים ברורים: מהרגע שבו יש מועד לתחילת ההוכחות, כולם מחויבים לו; הנאשם יכול להחליף כמה סניגורים שהוא רוצה, בתנאי שהם יהיו ערוכים לאותו מועד. גם כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין קובעים, כי אסור לעורך דין ליטול על עצמו את הייצוג, אם הוא יודע שהדבר יגרום לדחיות.
"הייתי דוחה שניים-שלושה מועדים כדי לאפשר לסניגור החדש להיכנס לתיק, ולא יותר מזה", אומר שופט פלילי מנוסה. אבל סובל לא עשה זאת. הוא מקיים עוד ועוד דיונים מקדמיים, כאשר בכלל לא ברור מי יהיה סניגורו של פישר. כלומר: הכל מתנהל ברמה התיאורטית, ואי-אפשר אפילו להתחיל לחשוב על מועד שמיעת ההוכחות. הסניגור הציבורי של מחוז ירושלים, עו"ד דורי פינטו, כבר הבהיר שאם הייצוג יהיה מטעמו - הרי שההוכחות לא יוכלו להתחיל לפני ספטמבר 2016. תזכורת: אנחנו מדברים על כתב אישום ממאי 2015.
לחצים על עדי המדינה
מכאן נעבור לתיק מצגר. כתב האישום הוגש באוקטובר 2015, אבל רק בפברואר השנה נקבע שהשופט
משה יועד הכהן ידון בו. אלא שגם מצגר החליף את סניגוריו, וגם כאן יש צורך בזמן כדי ללמוד את התיק עב-הכרס. לזכותו של מצגר אפשר לומר, שהוא עשה זאת לפני שנקבע מועד ההוכחות. לחובתו של הכהן יש לומר, שהוא לא ממש מזרז את הסניגורים ללמוד את התיק: הוא קבע שהמענה לכתב האישום יינתן ב-1.7.16.
זה לא הכל. הכהן קבע ארבעה מועדי הוכחות לחודש ספטמבר, ואז תהיה הפסקה משום שהוא יוצא לשבתון. המשפט יתחדש רק בינואר 2017 - דהיינו: 15 חודשים לאחר הגשת כתב האישום הוא יתחיל בצורה ממשית. וזה, כמובן, בתנאי שלא יהיו עוד דחיות בדרך - ותרשו לי לנחש שיהיו.
יש עוד נקודה חשובה מאוד, המשותפת לשני התיקים. בשניהם יש עדי מדינה. במשפט פישר זוהי ע"י, עוזרתו האישית לשעבר של פישר. גם במשפט מצגר זהו אדם שהיה עוזר אישי קרוב של הנאשם. במקרה השני ידוע, שמופעלים לחצים כבדים על עד המדינה לחזור בו מעדותו. במקרה הראשון, כבר מייחסת המדינה לפישר ולדוד נסיונות להשפיע על ע"י. ככל שחולף הזמן, גדלה הסכנה שלחצים כאלו ישאו פרי - שלא לדבר על כך שהזיכרון מיטשטש ושהעדויות עלולות להיות פחות מהימנות.
ומעל הכל: מדובר בעינוי דין. ייתכן שמצגר ופישר רוצים להרוויח זמן, משום שהם מניחים שיורשעו ויישלחו ללא מעט שנים לכלא. אך יש גם עינוי דין ברמה הציבורית. בתי המשפט מדגישים שוב ושוב את הצורך להכריע ולהעניש קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבירות, גם משיקולים של הרתעה וגם משיקולים של אמון הציבור. כאשר משפטים כל כך מרכזיים ומתוקשרים מתחילים במקרה הטוב שנה-פלוס אחרי הגשת כתב האישום, שזה אומר כמה וכמה שנים אחרי האירועים - לא נשאר הרבה מההרתעה ולא נשאר כלום מאמון הציבור.
העובדה שבשני המקרים מדובר על בית המשפט המחוזי בירושלים, אינה נראית מקרית. משהו בניהול שם לקוי. אולי זה בעטיו של הנשיא היוצא,
דוד חשין. אולי הנשיא הנכנס,
אהרון פרקש, ישנה את זה. ואולי זה משהו יותר שורשי, משהו בתרבות ארגונית פגומה שמצריך התערבות של הנשיאה
מרים נאור. מה שבטוח הוא, שמדובר במצב פגום מיסודו שאין להשלים עימו.