ישנה נטייה לאחרונה ברשתות הטלוויזיה שלנו להעלות ל
שידור חברות כנסת הרבה יותר מחברי כנסת. יש להניח ויתכן שרובן של החכיו"ת המרואיינות עברו קורס מזורז באסרטיביות, כי כמעט כולן מדברות מהר מדי ובקול רם מידי מכדי שדבריהן יובנו, ויש פה בנוסף גם הנטייה ה"טבעית" לתפוס מה שיותר חשיפה וזמן שידור.
רצון המרואיינת לדחוס מה שיותר דברים או "עובדות" לדבריה גורמות להן להכנס לדברי המראיין או המראיינת, ולנסות ולדבר במקביל למרואיין אחר אפילו שהשאלה לא הופנתה אליה, ומאותו רגע הדיבור ה"בו זמני", גורם לכך שלא מבינים בכלל מה נאמר או עשוי להאמר באותה תוכנית.
מחלה ישראלית
מלבד חוסר הנימוס האלמנטרי שקיים במקרים כאלה, הרי שהצעקנות הזו, והכניסה לדברי האחר פוגעות קשה בנושא הוויכוח עצמו ומכאן שלא קשה להבחין כייצד המראיין (או המראיינת) לפעמים פשוט נכנעים לצעקנות הזו בחוסר אונים ברור.
חוסר תרבות השיחה והוויכוח, הינה מחלה ישראלית ידועה, והיא גרועה שבעתיים כאשר נציגי ציבור מראים דוגמה רעה לציבור, בייחוד לצעירים שאנו מקווים שלא ידבקו במחלת "הצעקנות-הוויכוחית" אשר מלווה אותנו מאז שאני זוכר זאת.
בהחלט ניתן להפסיק את הקקפוניה הזו, גם אם ראשי מערכות הטלוויזיה יתנו הוראה למראיינים מטעמם להפסיק מייד ראיון שהופך לבושה ויכוחית, בעוד שרצוי לא פחות שהמראיינים עצמם ילמדו לשלוט במצבים בו הם נתקלים ב-"מרואיינים דומיננטיים" ולטפל בדבר לאו-דווקא ב"כפפות של משי...".
אי-אפשר להשלים מאמר קצר זה מבלי לגנות מספר מראיינות ידועות בטלוויזיה שנוטות לשאול שואלות ו...אינן נותנות למרואיין זמן לענות, והן אלו שמדברות רוב הזמן... והן גם בין הגורמים המשבשים את השיח. אנא, תרגעו ותרגיעו...