בפוסטים הרבה אני קורא דברים הנכתבים על-ידי אלה בתוכנו המגנים את היורה במחבל השוכב בתבוסת דמו אגב הבעת חרדה לטוהר הנשק. ברל כצנלסון אחראי לצימוד בין "טוהר" לבין "נשק" ויצחק שדה הפך את הצימוד למטבע בת צד אחד ורבים אחריו עשו אותו עיקר מוסרי גדול והורישו אותו מורשה לקהילת לוחמי צהל לדורותיהם.
אבל חוששני כי הם מחמיצים את העיקר. ההולכים בחוצות, ראשי עם ואיתם או אחריהם או אולי אפילו לפניהם, רבים מאוד בתוכנו, אינם מגנים מלכתחילה על החייל אלא מפני שלדידם הוא הוא ששמר על טוהר הנשק. הוא עשה, לדידם, מה שחייל צהל שנתנו נשק בידו חייב לעשות. יש בהם שמרחיקים לכת ואומרים כי במקרה דנן ובדומים לו נשק נצור אינו טהור. החייל, לדידם, לא חילל את טוהר הנשק. הוא קידש אותו. שמעו בהם שאמרו כי הוא גיבור. את אלה לא תעצור הקינה על חילול טוהר הנשק.
לא נקי הנשק אינו טהור או אינו לא טהור. הנשק הוא נשק. בשעה שאדם נאלץ לאחוז בו ולהניפו במלחמת מגן על חייו ונפשו מפחדת למות וליבו מתיירא להרוג, באותה שעה אדם עושה מעשה שנדון על-פי צווי החיים. הוא לא טהור יותר, לא נקי יותר, לא צדיק יותר. הוא עומד על נפשו ונפש אחיו ורעיו ובני עמו. והכל נותנים לו
כבוד ראוי. אבל אם האוחז בנשק לא הניף אותו על-פי צו החיים העליון, אלא במענה לסערת רוח, לתביעת נקם, לחיפזון, הוא לא טהור פחות, לא נקי פחות, לא צדיק פחות, עד שיבא הדין ויפסוק אם בנסיבות על-פי משפט הוא זכאי, או אם על-פי דין הוא חייב ויש להיפרע ממנו על מעשהו. צדיק אין בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא. גם אזרח. גם חייל. אם חטא, ישוב וירפא לו.
במלחמה הארוכה שישראל עומדת בה מאז היותה, היא אוחזת בנשק להבטיח חייה, ובניה ובנותיה כולם יוצאים כבר שני יובלות במסירות נפש מצניעת לכת להדוף את האיום על חיינו גם במחיר חייהם. הם הצבא. הם העם. הם חיים לקיים את המידות, את הצדק, את היושרה, את אהבת הרע כמותם, את החמלה, את אהבת האדם באשר הוא אדם. בדביקות למידות אלה הם יוצאים לקרב ושומרים על הדביקות הזאת גם במו אש. אם יש צדיק בארץ אשר לא עשה טוב וחטא, הוא בן העם הזה. מידות שדבק בהן תובעות ממנו עצמו לתת את הדין ולשוב אל חיק משפחתו ועמו, מיוסר אך מכופר. מידות שדבק בהן תובעות ממנו לכוף ראשו בפני כל אמת. אם היא כואבת, היא לעולם כואבת פחות מאשר היא כאובה כשמטשטשים אותה. היא סלחנית ומוחלת כשמודים בה. היא נוקמת כשחלילה מכסים עליה שלא בטובתה.
וידעו נא ההולכים בראש המהומה המבקשת לזכות או לחייב לפני דין, כי בכל מקרה מה שקרה הוא טרגדיה לאותו חייל-אם חטא, אם צדק. הוא יודע זאת. הוא יותר מכולם. והוא לבד. בכל מקרה הוא לבד. חרף רבים הנושאים קולם לומר כי הם איתו- הוא לבד. גם חרף רבים הדנים אותו לחובה, הוא יודע כי אין הם יודעים את נפשו, כי הוא לבד. והנשק, כבר קר, תמיד כבר קר. והאדם, כל חייו, נושא בקרבו את מכוות האש. גורלו של טוהר הלב.
