אחת מהדרכים הנכונות להוציא דברים אל האור, הינה השימוש בתלונה אנונימית. זו, משחררת את האמת הכואבת, הצורבת והדוקרת מנפשו של העובד הכנוע, אל האוויר, ובכל מקרה, מקילה במשהו את ייסוריו הבאים לו מתוך שתיקתו ופחדיו. נראה כי, כל מי שחלף בשלב כלשהו בחייו דרך מערכת ציבורית, מכיר את החששות והפחדים בעקבות רצון להתלונן פנימה בתוך המערכת. כל מי המתעלם ממציאות זו, שם עצמו עיוור למציאות הסובבת ואולי אף מיתמם מטעמים שונים ומשונים.
נראה כי, הנבחר החדש לתפקיד המפכ"ל של משטרת ישראל, מזדחל בקושי רב אל מתחמי ההבנה וההפנמה, של הערכים האמורים לשמש כמובילים עיקריים במהלך שהותו בתפקידו. מנהיג, מנהל, ומפקד באשר הם, אינם משמשים רק בתור סרגל למדידת הביצוע הטכני של העניינים עליהם הם מופקדים. המוסר והערכים - ליבת העשייה הציבורית, אמורה להיות עמוד האש המוביל את המנהלים העושים מלאכתם במגזר הציבורי. אין לשום גורם ניהולי, זכות כלשהי, לנטרל כרצונו את הערכים העוטפים את מושא שליחותו ולחסוך במידותיו של המוסר העוטף את בסיס התנהלותו.
מפכ"ל משטרה, אמור לשמש דמות הנוסכת ביטחון בקרב הציבור במגוון נושאים והעיקר שבו הוא, חשיפת שורשים רעים המעיבים על גילויי אמת רעה. עבודה בארגונים הן קטנים והן גדולים, משמשת מטבעה כתרבית להתנהלויות שונות ומשונות שטוהר המידות אינו זוהר בהכרח בכותרתן... ובטוח שלא נמצא בסולם הערכים, של כל מי המשמש בתפקידו במערכות אלה.
אחת מהרעות החולות בארגונים הינה, הכוח הנאסף והמצטבר של מנהלים ובעלי תפקידים, במגוון אופייני של מבנה המערכות הציבוריות הנפוצות. העוצמה הנאספת של אלה, הופכת כלי משחית כאשר מופקדת היא בידיו של מי שעקב מבנה אישיותו, לא מסוגל להפריד בין הגדרת תפקידו לבין גלימתה הרחבה כל כך של השררה. זו האחרונה, מגולמת בהתנשאות חסרת גבולות על האחר, הכפוף להוראותיו, שיגיונותיו והתעללויותיו של מנהלו ומרכין ראשו, תוך חרדה שמא יאבד את מקום עבודתו.
פחדים מעין אלה, הינם גם מנת חלקם של מנהלים בכירים באשר הם, המחזיקים בפחד בכיסאם ושומרים עליו מכל משמר, פן יילקח מהם ויונח תחת משקלו של מחליף "ממושמע" יותר שלמד "לחיות" עם המציאות הארגונית בה הוא מתבוסס במילא במשך שנים. האמנם נשים עצמנו כמי המתעלמים מקיומן של תופעות אלו? האם מפקדים במשטרה חפים מכל אלה? בכל ארגון שהוא, מתנהלת מציאות טובה לצד פוטנציאל שלילי. זוהי עובדת חיים.
נושא המחויבות ההדדית בין מנהלים, שכולם כפרטים אוחזים האחד באחר, הינו מחזה שכיח בארגונים. מכאן ועד לשתיקה "החונקת" מידע, בדבר חשד להתבצעותן של עבירות על טוהר המידות, המרחק קטן מאוד ולעיתים אף אינו מתקיים כלל. מי שם את קציני המשטרה כנעלים במוסריותם וערכיהם יותר ממנהל ממוצע בארגון אחר כלשהו? מהיכן נשאבה התחושה או ההכרה כי, מחוסנים הם כולם מפני התנהגות אנושית קלוקלת כאחד האדם?
רק מי שטרם בגרו צעדיו, ורגליו עדיין רועדות ומגששות דרכן באפילה, במגרשיו המחייבים של עולם הניהול, יכול להרשות לעצמו להטיל שתיקה על ציבור הכפופים לו. רק איש כזה, יהא מסוגל לשלוח את
כבוד האדם של עובדיו, אל מעבר לטווח אלומת האור, בתוכה אמור להתנהל כל ארגון ראוי, לא כל שכן - במגזר הציבורי.
שמירה פנימה וסינון תלונות בתוך גוף ציבורי, הינה תחילתה של פניית פרסה ודהירה אל תוך החושך שאפף מערכות ציבוריות בעבר. דווקא גוף כמו משטרת ישראל, אמור להפגין שקיפות מלאה ורגישות של ממש באשר לטיפולו בתלונות, תהיינה אחריתן של אלה אשר תהיינה. הסתרתן של תלונות אל בין כתליו של הארגון - כל ארגון, משולה לחומצה המכרסמת בין חפצים שאל ביניהם הוטלה. סופה של התנהלות שכזו, יהא תמיד, מר יותר מאשר בראשיתה.
אין למשטרת ישראל זכויות עודפות על פני ארגונים אחרים. נהפוך הוא, רבות הן פי כמה, חובותיה הערכיות והמוסריות. משטרת ישראל, חייבת להיבחן על-ידי הציבור ששם אותה לשמור על ביטחונו. ארגון זה, אינו עסקו האישי של איש.
לאף אדם, אין את הזכות להתעלם מהפחדים הסובבים פנימה בתוך מחשבותיהם של כל עובדת ועובד, שכל כל כך רוצים לזעוק ולהתלונן כאשר עולה הסיבה לכך, והפחד מההשלכות משתק אותם ומשבית כל פעולה נדרשת. אין לשפוט אותם, כמו שגם אין ליטול מהם את הזכות לבחור בדרך אחרת, המשמשת להם כמגן, מכל שיכול להתרחש כתוצאה מהגשת תלונה פומבית ולפחות בשלביה הראשונים של הגשת תלונה מסוג זה.
ההתעלמות מפחדיו של עובד או עובדת מפני הגשת תלונה פומבית, הינה מעשה רע נוסף, המחבל בנפשם של העובדים. מי ישיב אליהם את ההתנהלות האחרת שחוו קודם להגשת התלונה הפומבית?
מי יערוב להשלכות המעשיות של הגשת תלונה על "חברים" לעבודה? נכון הדבר גם בנושא של הגשת תלונות בגין חשד לעבירות על טוהר המידות בכלל ולאו-דווקא בתחום ההטרדות המיניות.
קריאתו של מפכ"ל המשטרה שלא לחקור תלונות אנונימיות, הייתה לא רק מעשה רע, אלא מעשה שהשלכותיו עלולים לשלוח את הארגון שבשנים האחרונות החל מתקדם אט אט, אל המאה הנוכחית ולהטילו אל חשכת ימי העבר. אי-הבנה ניהולית, אינה יכולה לשמש תירוץ להתקיימותן של ההשלכות שהן פרי הוראה חסרת אחריות. כמו המפכ"ל, כך גם נכון הדבר לגבי מנהלי ארגונים אחרים באשר הם.
מפכ"ל אמור להבין את גבולות ההילה שמקנה לו המשרה הרמה שהופקדה בידיו. חוזקה של המשרה וכבודה יציבים תמיד והמפכ"ל עצמו, הינה דמות הנושאת פנים שונות מפעם לפעם מקדנציה אחת אל קדנציה אחרת. האחריות, ההבנה, הצניעות, היכולת להנהיג ולהביא לשינוי טוב ולחברה טובה יותר, תלויים כל כך ברציפות היעלמותה של היהירות במהלך הכהונה במשרה רמה זו.
השתקה בכל אמצעי, של תלונות אנונימיות על מגוון נושאיהן הפוטנציאלי, מרחיבה את חופש הפעולה של עבריינים הבאים וחולפים להם, בכל מערכת ציבורית ומגבירה את המוטיבציה פעילות גוברת וחמורה יותר. מה בכלל משנה מהו המקור אם העובדות המועלות מן המידע מוכיחות כי, אכן בוצעה עבירה על-ידי מישהו שהמידע האנונימי מכוון אליו. מה הקשר בין הצורך של עובד לנקום בעובד אחר בעובדות שיועלו במכתב האנונימי, לבין הצורך המתחייב לבדוק את תוכן התלונה באופן אוביקטיבי ואז לאמתה או להפריכה?
את אמיתות המידע שנמסר, ניתן להבטיח בענישה מחמירה של מי המנצלים אפיק זה באופן שלילי ומוסרים מידע שיקרי ומשולל כל יסוד. ענישה מחמירה של כאלה, תביא להרתעה נכונה ורצויה של תלונות אנונימיות שבסיסן שקר ורצון לפגע באחר על לא עוול בכפו. בדרך כלל, נחשפת בשלב מאוחר משהו, גם זהותו של מוסר המידע.
נראה כי, אכן, רוב אלה שעלו בסולם הפיקוד כך או אחרת, ומצאו עצמם נושמים אוויר פסגות, שוכחים בדרך כלל, את ריחה המבאיש של ההזנחה וההפקרות, המשמשים מנת חלקם של אלה המרפדים את שכבותיו הנמוכות של הארגון בו הם מתנהלים. אין ארגון החף ממעשים שליליים. צריך את האומץ הנדרש לומר זאת. יש צורך להודות במציאות זו, תוך לחימה עיקשת בכל חריגה מסמכות ו/או חשד לעבירה על טוהר המידות.
מנהל הקורא לעובדיו לשתוק, גם אם אינו מתכוון לכך, ורק הובן כך, טוב יהא, אם יטיל על עצמו אלם מוחלט וירכין ראשו בהכרה כי, נבחר לתפקידו, למרות כי נטל המשימות כבד מדיי על כתפיו. אחרי הרכנת הראש, הייתי מצפה שיתלה את מדיו ויחזור אל מסדרון האנונימיות ממנה הגיע. הצדעה בגין עשייה טובה ונפלאה ככל שהייתה בעבר, אינה מקנה "נקודות זיכוי" המתירות לכאורה לבצע פעולות רעות על השלכותיהן ההרסניות.
נושא ההטרדות המיניות לסוגיהן, הפך להיות חלק ממשי בכלל הנושאים הממלאים את תוכן התעניינותנו בחברה בה אנו מתקיימים. יש לדחוק את העבריינים בעניין זה, אל עבר שולי ההוויה החברתית ולהוקיעם למשך שנים רבות מכל עשייה ציבורית, מעבר לענישה המעשית שתכליתה להציבם מעבר לסורג ובריח.
מפכ"ל משטרה, אמור להתקרב אל הציבור ולשרת אותו. למשרת הציבור באשר הוא, יש הוראות הפעלה ואיש משטרה אמור לפעול על-פי פקודת המשטרה. כך גם, אמור מפכ"ל המשטרה, לקרב את הכפופים לו - כולם, בתוך הארגון שבראשו הוא עומד. ראוי היה כי, מנהל בכיר שכזה, יעודד את אנשיו הטובים ויבטיח להם כי, יהדוף ובכל דרך - גם באמצעות תלונות אנונימיות, כל רע המתנהל בקרב הגוף שנועד להגן על הציבור, ולא להפוך את ארגונו בין השאר וגם מבלי שמתכוון הוא לכך, לעיר מקלט לעבריינים.
יפסיק נא המפכ"ל להתעלם מההשלכות הכל כך כבדות הבאות ומתרגשות על עובד ארגון, בבואו להתלונן על התנהלות שלילית כזו או אחרת, בתוך ארגונו שלו. האם הוא עצמו בשלב כלשהו חש אי-פעם את הפחד כי, מקום עבודתו - בסיס כלכלתו ובטחונו האישי, אמור להישמט מתחתיו? כל זאת רק מאחר שביקש לדווח על פעילות/התנהלות שלילית בארגונו.
ראוי הוא כי, מפכ"ל המשטרה יביט היטב אל הארגון אותו נבחר לנהל ויבטיח את שלומם של שוטריו בטרם יבוא לקיים את סעיפי פקודת המשטרה, הנוגעים לביטחונם האישי של האזרחים כולם. זו אינה זכותו, זו אינה בחירה הנתונה לשיקולו - זו חובתו!.
