אחד הנושאים הרגישים והכאובים בחברה הישראלית הוא הורים גרושים וילדיהם, ולענייננו העובדה שמשני הורים לפני הגירושים הילד לפתע "זוכה" בהורה מועדף, המוגדר משמורן, ועוד הורה - פחות נחשב, פחות משמעותי, הן בעיני החברה והן בעיני ההורה האחר, מה שכמובן מעצב עם הזמן את תפיסתם והדרך בה רואים הילדים הורות בכלל ואת הוריהם שלהם בפרט, ובהמשך את עצמם כהורים. בימים אלה משרד המשפטים עדיין דן באפשרות להשאיר את חזקת הגיל הרך על-כנה, ורק לצמצמה לגיל 3 כפשרה פוליטית.
חזקת הגיל הרך (
סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) משנת 1962 קובעת שבמידה וההורים לא הגיעו להסכמה אחרת, החזקה על ילדים עד גיל 6 (ובפועל עד גיל 18 משום שהחזקה לא משתנה כשהילד מגיע לגיל 6) תינתן באופן אוטומטי, על-רקע מיגדרי בלבד וללא בחינת טובת הילד, לאם, כאשר לאב נקבעים זמני שהות עם הילד.
שרת המשפטים דאז,
ציפי לבני, אישרה בשנת 2005 את כינון ועדת שניט שתפקידה היה לבדוק ולהמליץ, תוך החלת והכללת האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בחוק הישראלי, את ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין.
עד לפרסום מסקנות הביניים של ועדת שניט בשנת 2008 ובהתאם לחזקת הגיל הרך, לא היו בנמצא פסקי דין למשמורת
משותפת ללא הסכמת האם. דוח הביניים ומסקנות הוועדה קבעו, בהסתמך על האמנה הבין לאומית לזכויות הילד ומחקרים אמפיריים עדכניים בחקר התפתחות הילד, שהגדרה הורית עודפת לאחד הצדדים (ללא קשר לחלוקת זמני השהות של הילד עם הוריו) רק מלבה ומעצימה את סכסוכי ההורים על גבו של הילד. בעקבות פרסומים אלה החלה מגמה מבורכת בה שופטי בתי המשפט לענייני למשפחה אימצו את המסקנות בלא שימתינו למחוקק, וכתבו יותר ויותר פסיקות בהן
הגדרות ההורים שוות (משמורת משותפת) או ללא כל הגדרה (אחריות הורית משותפת).
בעקבות השינוי המבורך עורכי דין הפסיקו לרפות את ידיהם של אבות בטענה שאין טעם לדרוש משמורת משותפת. אבות הערים לקשר החשוב והיחודי שיש להם עם ילדיהם עומדים יותר ויותר על רצונם להמשיך ולהיות חלק פעיל ונוכח בחיי ילדיהם ודורשים לצד חלוקה שווה, או קרובה לכך, של זמני השהות עם הילד את מימוש זכותם הבסיסית כהורים להגדרה הורית שווה.
אין ספק שזאת מגמה חברתית ברוכה, אך לצערנו נוצר בבתי המשפט למשפחה כאוס מתמשך, מאחר שהחלטות אלו נעשות על-פי המלצה של העו"ס לסדרי דין והחלטה של השופט ולא על-פי חוק מנחה. כתוצאה, תיק זהה יכול שיקבל פסק דין שונה לחלוטין אצל שני שופטים. אי-האחידות בבתי המשפט לצד הסיכוי הסביר לפסיקה של הגדרה הורית שווה הביאו לגידול ניכר בכמות ההתדיינויות בקרב ההורים המגיעים לפתחו של בית המשפט, כמות התסקירים הנדרשת על-ידי בתי המשפט, וכתוצאה, הזמן הניכר שעובר מפתיחת התיק ועד להחלטה (שנתיים ויותר), דבר אשר בהכרח אינו פועל לטובתו של הילד ומנוגד להמלצות ועדת שניט.
מושב החורף של הכנסת הסתיים ותזכיר חוק ממשלתי טרם עלה בוועדת שרים לחקיקה. מזה 4 שנים לא מצליח משרד המשפטים לקדם את חוק
"הורים וילדים" בגלל ההתנגדות העזה של ארגוני הנשים וחברות הכנסת הנתונות להשפעתם (מלבד השרה גמליאל אשר פועלת בצורה אמיצה ומזה זמן לביטול מלא של החזקה ולשווין מגדרי בין ההורים הגרושים).
חזקת הגיל הרך, המפלה אבות ואימהות על-רקע מיגדרם בלבד ופוגעת בילדיהם, חייבת להתבטל. מחקר משווה שנעשה על-ידי מחלקת המחקר של הכנסת לבקשתה של ח"כ
זהבה גלאון מצא שכל מדינות המערב ביטלו את החזקה מזה שנים. החזקה המיגדרית פוגעת לא רק בילדים אלא גם באימהות כנשים מעצם כך שהיא סותרת כל עיקרון של שוויון שנשים עמלו ועמלות כה קשה להשיג, מאחר שהיא מקבעת את תפקיד האם כמטפלת העיקרית בילד ומונעת מאבות לשאת בנטל כמטפל וכהורה אחראי. אישה היא גם אמא, אך לא רק. ביטול חזקת הגיל הרך יאפשר, ואנו תקווה שאף יזרז, תהליך חברתי שבעיקרו ירחיב את הגדרת תפקידם של גברים ונשים בחברה וכהורים.
לא מובן לנו כלל וכלל הכיצד עדיין דנים במשרד המשפטים באפשרות להשאיר את החזקה ורק לצמצמה לגיל 3, כפשרה פוליטית, כאשר ברור שכל הגדרה הורית מפלה יש בה רק להזיק. הפתרון היחיד שייתן מענה לילדים ולכל אחד מהוריהם הוא ביטול חזקת הגיל הרך, ללא קביעת כל חזקה על הילד, ובמקומה לקבוע בחוק אחריות הורית משותפת אשר מטילה את החובה ההורית, על אימהות ועל אבות גם יחד כאשר טובת הילד היא עמוד האש ועמוד הענן.
