זעזועים במערכת המשפט

אני תוהה מאין שואבת שרת המשפטים, איילת שקד, שאינה משפטנית, את החוצפה להטיל דופי בשופטי בית המשפט העליון ולהטיח בהם האשמות בדבר חריגה מסמכותם והתערבות בעניינים בעלי אופי פוליטי שאינם, כביכול, בסמכותם. שקד עשתה זאת בכנס לשכת עורכי הדין והתייחסה לפסק הדין בנושא מתווה הגז. מעולם לא היה כדבר הזה, ששר משפטים יתקוף חזיתית שופטים ויבעט בערך המקודש של הפרדת רשויות. מי שהגיבו באיפוק היו מרים נאור, שדחתה על הסף כל ניסיון להלך אימים על השופטים, ואביחי מנדלבליט, שאמר שיש לכבד החלטות של בית המשפט העליון. לאמיתו של דבר, עוד לפני פסק הדין בנושא מתווה הגז, החליטה שקד לתקוע רגל גסה בבית המשפט העליון, כאשר קבעה שיש מקום לשנות את אופיו, ולצרף אליו שופטים שמרנים שיתמקדו בתחום המשפטי ולא "ינהלו את המדינה". אם יתמזל מזלה של שקד והיא תישאר בתפקידה בשנה הבאה, היא עלולה להתערב בצורה גסה בבחירתם של ארבעה שופטים עליונים חדשים. כדאי לציין בהזדמנות זו כמה עובדות מאלפות שקשורות בשקד, מצביעות על התייחסותה הבסיסית לבג”ץ ומוכיחה, כי היא תוקעת גלגלים במערכת המשפט ומנסה להרתיע את השופטים העליונים מלמלא את תפקידם כראוי. כאשר מונתה שקד לשרת המשפטים, שלחה לה אומ"ץ מכתב ברכה, שבו החמאנו לה על עמדתה בנושא סירובם של הפרקליטים הציבוריים לקבל את מרותה של נציבות הבקרה. עם זאת, התרענו בהמשך המכתב על דברים שאמרה מיד אחרי כניסתה לתפקידה, על כוונתה לכווץ את סמכויות בית המשפט העליון. אין לנו בעיה עם התנהלותה של שקד. נתמודד עם עמדותיה ונשפוט אותה לפי מעשיה. שקד הפזיזה והקופצנית לא אהבה כמה צעדים שנקטה אומ"ץ נגד הפטרון שלה, נפתלי בנט, ונגדה בכנסת ה-19. בין השאר התרענו על השלטון הדיקטטורי של בנט במפלגתו, לו נתנה אץ ידה, והבענו הסתייגות מעמדות קיצוניות של השניים בנושאים שפגעו באושיות הדמוקרטיה. אומ"ץ לא נרתעה להתמודד עם נושא רגיש נוסף, שהיה קשור במערכת יחסיהם הטעונה של בנט ושקד עם בנימין נתניהו ורעייתו שרה. המדובר היה בתשלום ששילם נתניהו, כצעד נדיר ויוצא דופן, מחשבון הבנק המשפחתי לעובדים במחיצתו, למורת רוחה של רעייתו שלא הייתה בתמונה. בין אלו היו בנט ושקד. אומ"ץ ביקשה מרשות המיסים לבדוק האם תשלומים אלו דווחו כחוק, אך הרשות העדיפה שלא להתעמת עם נתניהו. בנט ושקד רגזו על פנייתה של אומ"ץ לרשות המיסים. מאוחר יותר סירבו השניים להיענות לבקשתה של שרה נתניהו להחזיר למשפחה את הכספים הפרטיים שקיבלו מבעלה. סוד גלוי הוא שנתניהו לא רצה את שקד בממשלתו, ובוודאי שלא בתפקיד הרגיש של שרת המשפטים, אך נאלץ לעשות זאת בשל שיקולי קואליציה וממשלה צרה. עד היום לא מצא נתניהו לנכון לפגוש את שקד לשיחת עבודה חיונית, ובכך הוא מועל בתפקידו כראש הממשלה. אני רוצה להאמין שהוא לא עשה זאת רק בגלל וטו שהטילה רעייתו. העימות החזיתי הראשון של שקד עם בג"ץ היה בעקבות פסיקתו בסוגיית המסתננים. כמה שעות לפני הכרעת בג"ץ נהגה שקד בילדותיות, כאשר העלתה לאינטרנט סרטונים וסטאטוסים שהיה בהם כדי להשפיע לכאורה על שופטי בג"ץ, והזדרזה להסירם. אחרי הכרעת בג"ץ אמרה שקד: "לצערי יש פה התערבות בעניינים שהם הזכות והחובה של המחוקק". אחרי התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה, הקימה שקד "ועדה לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעים כמו בריונות ברשת", בראשותה של השופטת בדימוס עדנה ארבל. מגמת הקמתה של הוועדה, במקום לבדוק את התנהלותה הבעייתית של מערכת אכיפת החוק, הייתה לבדוק את אלו שחשפו את מחדליה של המערכת. שקד הכריזה בשעתו בראיון עיתונאי: "באנו להשפיע ולשלוט ואולי זה גם מה שמעצבן חלק מהאנשים" . מספר המתעצבנים הולך וגדל מיום ליום. השבוע אמר אהרן ברק בתגובה על דבריה: "אבוי, לאן הגענו". הוא יודע על מה הוא מדבר.

פרקליטי המדינה אינם מרימים ידיים במאבקם נגד נציבת הביקורת, הילה גרסטל. זו הייתה נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז וידועה ביושרה, אומץ ליבה ודבקותה במטרה. הפרקליטים מעדיפים להציב מקלות בגלגלי הנציבות, להביא לפירוקה או לפחות לסירוסה, ונהנים מתמיכתו של פרקליט המדינה, שי ניצן. בינתיים הדבר לא עולה בידם, בשל הגיבוי שמעניקה שרת המשפטים לגרסטל. בכנס ארצי שקיימו השבוע הפרקליטים הם החליטו לשבות, אחרי שהצעת החוק להקמת הנציבות עברה בקריאה ראשונה בכנסת. יו"ר ועד הפרקליטים, לימור פלד, הזדרזה להכריז: "מדובר בגוף מסוכן שיפגע בשלטון החוק. הגענו למצב קשה של התלהמות ציבורית נגד פרקליטים שעושים את מלאכתם נאמנה מטעם המדינה". כמה ימים קודם לכן הגישו 11 פרקליטים בזהות חסויה עתירה נגד הנציבות, בדרישה שלא תפרסם דוח קטלני על יחסי הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית, מחשש שיצור רעידת אדמה. גרסטל נחושה למלא את תפקידה ולפרסם את הדוח, ולא להירתע מאיומי הפרקליטים שממילא לא משתפים איתה פעולה ומחבלים בעבודתה. דוגמה בולטת למשמעות הקרע בין הפרקליטים לבין גרסטל ניתן למצוא בסיפור הבא. בשעתו ביקשה אומ"ץ מגרסטל לבדוק את הקשרים בין רונאל פישר לרות דוד, כאשר האחרונה שימשה כפרקליטת מחוז מרכז. למרבה הצער, סירבו הפרקליטים לספק לגרסטל את התיקים המבוקשים והגנו על חברתם הסוררת. הבדיקה של הנציבות נתקעה, והנהנית מכך הייתה כמובן דוד. יש עוד שאלה פתוחה: עד כה לא נשמע קולו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט בנושא הביקורת של הנציבות. על-פי הצעת החוק, גם היועץ המשפטי נתון לביקורת הנציבות. בשלב זה הוא מעדיף להחריש.

פרקליט המדינה, שי ניצן, לא אוהב ביקורת. עובדה זו נחשפה השבוע פעם נוספת, כאשר בעת הופעתו בכנס עורכי הדין כינה כ"סכנה לדמוקרטיה" את סירת הטלוויזיה "צל של אמת" על רצח תאיר זאדה, שחשפה את התנהלותה הבעייתית של הפרקליטות בפרשה. בדברים אלה הוכיח ניצן, שלמרבה הצער הוא אינו מבין את משמעותו של חופש הביטוי, שהוא אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ואינו מבחין בין תוכנית ריאליטי לבין תוכנית דוקומנטרית. ניצן אמר כך: "משפטים פליליים אינם נושאים לריאליטי שבה הציבור מתבקש לסמס אם הנאשם אשם או זכאי. לצערי הרב תופעה זו הולכת ומתרחבת. במדינת חוק פסק דין של בית המשפט העליון הוא סוף פסוק, וכל אחת ואחד מאיתנו צריך לתת לו גיבוי". חלומו הגדול של ניצן, להירשם בתולדות המדינה כפרקליט אמיץ ובלתי תלוי שתרם לביעור השחיתות הציבורית ופעל למען אכיפת החוק, נגוז מזמן. ניצן התגלה כפרקליט מדינה נרפה, שהתאים את עצמו עד מהרה לרמה המקצועית הירודה של יהודה וינשטיין, ועדיין לא ברור כיצד יסתדר עם אביחי מנדלבליט. אי-אפשר שלא להרחיב את הדיבור על התנהלותו האישית של ניצן כלפי גרסטל. ניצן שיגר בשעתו מכתב לשופט העליון בדימוס, אליעזר גולדברג, אותו מינתה איילת שקד לבחון את עבודת הנציבות. בזמנו הגבנו על מכתב זה, במכתב משלנו ששיגרנו לגולדברג: "הצעתו של פרקליט המדינה, לכפות על נציבות הביקורת על הפרקליטות לקבל תלונות רק מאלו שנפגעו אישית ע"י פרקליטים ציבוריים, אינה מקובלת עלינו מאחר שהיא נועדה לטרוק את הדלת בפני תנועת מתנדבים מסוגה של אומ"ץ, שחרתו על דגלם מאבק למען ניהול תקין וטוהר מידות. אנו פונים אליך בבקשה לבחון היטב את עמדתו של פרקליט המדינה בכלל, וכלפי גופים המגישים תלונות בפרט". כאשר נכנס ניצן לתפקידו, זמן קצר אחרי שהנציבות החלה את פעילותה, הוא הודיע למקורביו שהוא מברך על פעילותה ומתכוון לשתף פעולה עם גרסטל. עמדה זו הייתה בניגוד לעמדת קודמו, משה לדור, שאמר לי בשעתו שהוא מתנגד נמרצות להקמת הנציבות משוא שהיא עלולה לעודד הגשת תלונות נגד פרקליטים ציבוריים ולשבש את עבודתם. לפיכך, השינוי הקיצוני בעמדתו של ניצן מעיד לא רק על-כניעה לפרקליטי המדינה, שמסרבים לשתף פעולה עם גרסטל, אלא שיש בו גם קורטוב של צביעות. ניצן אכזב בטיפולו בשורה של נושאים בוערים שעמדו על סדר היום הציבורי. הבולט שבהם היה פרשת התאבדותו של אפרים ברכה. אומ"ץ פנתה כבר לפני כמה חודשים לגרסטל בבקשה לבדוק את התנהלותה הכושלת של הפרקליטות בפרשה זו. הבדיקה של הנציבות התמשכה יתר על המידה. אני יכול רק לנחש, שניצן לא הזדרז לשתף פעולה. מותו הטראגי של ברכה לא ייתר את זכותה של אומ"ץ לקבל את ממצאי הבדיקה, על יסוד בדיקת תגובת הפרקליטות. המערכה עדיין לא תמה. אנו מצויים בעיצומה.