השכם והערב עולה טענה של משפטנים, אישי ציבור ואחרים בנוגע לאמון הציבור במערכת המשפטית, בפרקליטות ובבתי המשפט. צד שעמדתו נוגדת להחלטה שיפוטית ואינה מתיישבת עם תוכנית טלוויזיה המנסה להפריך את האני מאמין שלו, טוען לפגיעה באמון הציבור, לחוסר אחריות, לסכנה לדמוקרטיה ושאר חזיונות אפוקליפטיים. לשון אחר: אם עמדתי תתקבל - משמע שהמערכת היא ללא דופי; ואם לאו - מדובר בפגיעה במערכת השיפוטית, בדמוקרטיה ובאמון הציבור. בקיצור: אני ואפסי עוד.
שני אירועים מרכזיים השבוע - כנס לשכת עורכי הדין באילת והחלטת ועדת השחרורים בעניינו של הנשיא לשעבר
משה קצב - המחישו את הדברים במובהק.
פרקליט המדינה,
שי ניצן, שהשתתף בכנס וכולם ציפו למוצא פיו, מצא לו במה להשתלח - ובמי? בתוכניות טלוויזיה, שהטילו ספק והעלו תהיות בנוגע לפסק הדין בעניינו של רומן זדורוב ובפרקליטות בכלל. פגיעה בדמוקרטיה - הגדיר אותן ניצן. מי היה מאמין: לשיטתו, תוכניות טלוויזיה מסכנות את הדמוקרטיה.
מנגד, שרת המשפטים
איילת שקד, שעמדתה העקרונית היא בעד מתווה הגז, רואה בהחלטת בג"ץ נגד המתווה במתכונתו המוצעת, חוסר אחריות או כדבריה "ארץ אוכלת משקיעיה". בפועל אמרה השרה: אני לא מאמינה בבית המשפט העליון. החלטת בג"ץ מהווה, לדידה, פגיעה אנושה בכלכלת המדינה וממילא פגיעה בחוסן הלאומי.
גם עניינו של קצב בבואו לוועדת השחרורים בבקשה לניכוי שליש, התגלגל לאי אמון במערכת עד כדי הכלמת פניה של הוועדה. בא-כוחו של הנשיא לשעבר, שהתקשה לקבל את החלטת הוועדה הדוחה את הבקשה, אמר בצאתו מהדיון: "נבחן את ההחלטה, נקרא אותה ונערער עליה". מה משתמע מהדברים? עוד בטרם קריאת ההחלטה, ברור לפרקליטו של קצב שיערער עליה. ההחלטה לערער, אם כך, היא ללא קשר לבחינתה ולקריאתה של ההחלטה. ההחלטה לערער נקבעה אפריורי. הדברים מנוגדים להגיון המשפטי הצרוף וללוגיקה כפשוטה.
עוד אמר הפרקליט, שהחברה שלנו ומקבלי ההחלטות שלה "השתעבדה להלכי רוח שמנשבים בחוץ ומביאים להחלטות כאלה". הרי לך הבעת אי-אמון פומבית בוועדה שהיא פורום מעין-שיפוטי (בראשה שופט בית משפט מחוזי בדימוס), בטענה שהיא נטולת יכולת החלטה ונוהגת כשבשבת על-פי הלכי הרוח בציבור.
אין גוף שאמור להיות חסין מביקורת, אך לא ייתכן שכל אי-הסכמה תהיה מלווה באמירות לסכנה וחידלון למדינה וכתישת המערכות עד דק. כשם שהשימוש התכוף במילה "שואה" על כל פגע מהווה זילות של המונח שנקשר לאירועים מאוד ספציפיים, כך חלחלו לתוכנו ה"פגיעה בדמוקרטיה", "אי אמון" בבית המשפט ו"השתעבדות להלכי רוח" כנגד החלטות ותוכניות טלוויזיה שאינן נושאות חן.