השבוע השני לעיצומי הפרקליטים בשירות המדינה, ודומה שזה לא מזיז לאיש. השבוע השני בו חשודים אולי יושבים במעצר ארוך מדי, ולא שמענו את שרת המשפטים. השבוע השני בו משפטיהם של עבריינים נדחים למועד בלתי ידוע, ולא שמענו את נשיאת בית המשפט העליון. השבוע השני בו עסקות ענק של המדינה נתקעות, ולא שמענו את שר האוצר.
העיצומים הללו היו צריכים להרעיש ארץ ומלואה, משום שיש כאן בריונות לשמה. משום שהם מהווים ניסיון ברור ובוטה של עובדי ציבור להלך אימים על הרשות המחוקקת: אם תעזו להעביר את חוק נציבות הביקורת על הפרקליטים - אומרים הפרקליטים לחברי הכנסת - אנחנו נשרוף את המועדון.
התרגלנו, למרבה הצער והבושה, למראות כאלו מצד עובדי חברת החשמל ועובדי הנמלים. כאשר ההתנהלות הזו באה מצד הפרקליטים המופקדים של שלטון החוק ועל שמירת החיים והרכוש של כולנו - אסור להשלים איתה. נכון, פורמלית מותר להם לשבות ולשבש ולהפגין. אך כמו כל זכות, גם לזו צריכות להיות מגבלות. וכפי שנוהג לומר השופט
אליקים רובינשטיין: גם לשכל הישר יש מקום של כבוד במחוזותינו.
העיצומים החלו לאחר הגשת תזכיר החוק של משרד המשפטים, ובמידה רבה של
איילת שקד, להקמת נציבות הביקורת. התזכיר קובע, כי הנציבות בכל מקרה תעסוק בביקורת פרטנית, וכי לאחר שנתיים של ניסויים יוחלט האם גם הביקורת המערכתית תהיה בידיה, או שמא זו תעבור לגוף ביקורת פנימית חדש שיוקם במשרד המשפטים. ההצעה הזו כבר הולכת הרבה יותר מדי רחוק לעבר הפרקליטים, משום שאין שום היגיון בהפרדת הביקורת המערכתית מהפרטנית. אבל ל
לימור פלד וחבריה זה לא מספיק.
נזכיר: עיקר המאבק של ארגון הפרקליטים היה נגד הביקורת הפרטנית. אלא שהשופט בדימוס
אליעזר גולדברג קבע שיש להמשיך בה, גם אם במתכונת שונה מזו בה היא מתבצעת כיום. ארגון הפרקליטים ניסה לטרפד את המלצות גולדברג על-ידי הפצת שקרים חוזרים ונשנים בנוגע לתוכנן, אבל זה לא הלך לו. שקד החליטה שתהיה ביקורת פרטנית, נקודה. עם ההחלטה הזאת של הדרג המדיני, שהוא גם המעסיק שלהם, הפרקליטים אינם מוכנים להשלים.
זכותם להתנגד. בהחלט. זכותם לפעול באמצעי התקשורת ומול חברי הכנסת כדי לנסות ולהשפיע. בהחלט. אני ממש לא מתרגש מכך שהם ישכרו יחצ"ן ולוביסט. כמו כל אזרח בכלל וכמו כל עובד בפרט, זכותם של הפרקליטים להביע דעה בנוגע לתנאי עבודתם. אך כקציני בית המשפט וכמי שנושאים באחריות משמעותית לשמירת החוק והסדר במדינה, צריכים להיות גבולות של היגיון והגינות לפעילות הזאת.
נדגיש: העיצומים במסגרתם נמנעים הפרקליטים מלהופיע בבית המשפט הם חוקיים. יש סכסוך עבודה שהוכרז כחוק ומדובר בעיצומים לגיטימיים. אלא שעל כגון דא ניתן להשתמש בביטוי השחוק "כשר אבל מסריח". הפרקליטים אינם עוד עובדים, והם לא יכולים לנהוג כמו בריונים אחרים בשירות הציבורי. יש להם אחריות ראשונה במעלה כלפי הציבור כולו, ויש להם חובה אתית לסייע לבית המשפט לעשות משפט.
מעבר לכך, לא ניתן להסכין עם כך שדווקא הפרקליטים הם אלו שילחצו בצורה שכזו על הכנסת. הם, יותר מכל אדם אחר, חייבים לעמוד על משמר הפרדת הרשויות ועל כבודה ועליונותה של הרשות המחוקקת. ייכבדו ויפעלו בדרכי שכנוע מקובלות מול חברי הכנסת. ואם וכאשר התוצאה הסופית לא תיראה להם - ייכבדו ויפנו לבית המשפט אם יסברו שיש לכך הצדקה; ואם לא תהיה כזאת - על אחת כמה וכמה שלא תהיה הצדקה לעיצומים ושביתות.
אם היה מדובר בכל מגזר חיוני אחר, המדינה כבר מזמן הייתה רצה לבית הדין לעבודה ומבקשת צווים נגד העיצומים. אלא שבמקרה הזה יש כשל מובנה: הפרקליטים לא יפעלו נגד עצמם, במיוחד כאשר
שי ניצן עומד בראש מאבקם נגד הנציבה
הילה גרסטל.
לכן, הכדור מצוי בידיה של שקד. במקביל להצעת החוק הממשלתית, מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק של
ציפי לבני, המבקשת לעשות את מה שלא יכלה לעשות כשרת המשפטים: לעגן את הביקורת הפרטנית והביקורת המערכתית כאחת. ועדת השרים לחקיקה החליטה לתמוך בהצעה של לבני, וכעת על שקד לממש תמיכה זו. היא צריכה להודיע לפרקליטים בפשטות: או שהעיצומים נפסקים, או שאני מסירה מעל השולחן את ההצעה שלי ומקדמת במהירות את זו של לבני. לבריונות חייב להיות מחיר חד, ברור וכואב.
