בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין שנערך באילת בשבוע שעבר, נקראו הדברים האלה: "חקרו אותי כל הלילה, לא נתנו לי לישון. צרחו עליי עד שכל הפרצוף שלי התמלא רוק. הביאו אזיקי ידיים וקשרו אותי לאחור. הושיבו אותי על כיסא ברזל שמחובר לרצפה, הכניסו לי את הרגליים בכוח מאחורי רגלי הכיסא, ודחפו אותי אחורה לתנוחה שהגב היה כפוף 45 מעלות. אחרי דקה נפלתי אחורה עד שהראש כמעט הגיע לרצפה. היו לי כאבים מטורפים בגב התחתון. צרחתי צרחות איומות, אבל הם לא התייחסו. בשלב מסוים הרימו אותי. אחד תפס אותי בחולצה ואמר לי 'אני הולך להיות הסיוט שלך, אנחנו נשתה לך את הדם מהאוזניים'. כל הזמן היו צרחות, הכאות וסטירות. שמו אותי על מיטת עינויים, מיטת סדום כזו, ואמרו לי נעשה אותך גמיש. אחר כך העמידו אותי אזוק באזיקים ארוכים אל הרגליים, בתנוחה שהייתי כפוף. הייתי נופל כל פעם על הגב. עשו לי עוד תרגיל, הושיבו אותי עם כיסא כשהגב שלי מופנה לשולחן והידיים מאחורי הגוף על השולחן, היו לי כאבים מטורפים במרפקים ובחזה עד שאמרתי טוב, אני אחרטט להם משהו. אמרתי להם 'אני אדבר', הרימו אותי, אמרתי להם 'אני עשיתי את דומא".
זו עדותו של עמירם בן-אוליאל החשוד בגין החשד לרצח בדומא. האם לאף אחד אין ספק ולו הקטן ביותר שאולי האיש חף מפשע? שההצהרה שלו נגבתה עקב עינויים שלא היה יכול לעמוד בהם? האם אפשר להאמין שיזכה למשפט הוגן? מדוע מסרב השב"כ לחשוף את הקלטות החקירה שלו?
השבוע נכנס בברית המילה הרך הנולד, נצח - בנימין, בנו של העציר המנהלי מאיר אטינגר. לאב לא ניתן לצאת אל הטקס. מעניין שלא נשמע קולם של הארגונים השונים למען האסיר, למען זכויות אדם, וכו'... גם קולם של שופטים לא נשמע, ודווקא היה חייב להישמע. הרי בג"ץ טוען שהוא מגן החלשים ואביר זכויות האזרח, אז איך ייתכן שכאשר מתייצב מולו עותר חלש ומשולל כל זכויות ומבקש רק להתיר לו להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הזכות הבסיסית נשללת ממנו? בית המשפט הרי מתערב בכל דבר ועניין: כאשר הורסים בתי מחבלים הוא מיד מזדעק, הוא מחליט לשחרר עציר מינהלי ערבי ששובת רעב (מוחמד עלאן), אך מתעקש כל כך שעציר מינהלי יהודי לא יצא מהכלא אפילו לשעה קלה של שמחת מצווה חד-פעמית שלא תחזור יותר ?מדוע לא להפגין קורטוב של אנושיות?
בלי זכויות אטינגר יושב כבר שמונה חודשים במעצר מינהלי והראיות לסיבה אינן מובאות לפני העציר ועורכי דינו. למעשה יש כאן צד אחד שאינו יכול להתגונן, אין כתב אישום, אין חשדות שמובאות לפני העציר, הכול אפוף בעננה של סוד, לא מתנהל נגדו משפט כלשהו, הוא לא מואשם במשהו, ורק פגיעה בזכויות אדם בסיסיות ביותר יש כאן למכביר, וגם רשעות לשמה. אם יש ראיות נגד אדם - תעמידו אותו לדין ותשפטו בכל החומרה, אבל להכניס לכלא בלי כל זכויות, לתקופות ארוכות ללא אשמה כלשהי, ללא מידתיות, ללא כללי הגינות בסיסיים, זה נורא ואיום.
כאשר עובייד ו
דיראני נחטפו לישראל בגלל מעורבותם בעניין רון ארד, שהיה כלוא בתא המיטען של מכוניתם שבוע ימים, בית המשפט לא הסכים למעצר מינהלי, כי אמר שיש לנהוג בחמלה והומניות, אז מדוע חוסר ההומניות כלפי מאיר אטינגר? את השניים עובייד ודיראני דנו מיד למאסר והם שוחררו (הוחלפו) לאחר מכן עם הבאת שלוש הגופות של החיילים מהר דב וטטנבאום, האין בית המשפט נוהג איפה ואיפה, ותמיד היהודים מקופחים?
זה סיפור שסיפר משמשו של הרב קוק. במאורעות תרפ"ט נהרגו מאות מיהודי הארץ בידי פורעים ערבים. בשוך הפרעות נפוצה שמועה בקרב היישוב היהודי, שהשלטונות הבריטים שיתפו פעולה עם הפורעים הערבים ובייחוד הצביעו על מר לוק, ששימש מזכיר ראשי של ממשלת המנדט הבריטי, כמי שעודד את משנאי היישוב במעשי הרג וביזה.
מצוות מילה בשעת קבלת פנים רשמית באותה עת שערכו ראשי השלטון לנכבדי היישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב הראשי, רבי אברהם יצחק הכוהן קוק, אולם הרב קוק השיב את היד ריקם באומרו: איני לוחץ יד, המגואלת בדם יהודים מיד רגשו הרוחות, כתמיד אצל יהודים, והיישוב נחלק לשניים. יש ששיבחו את הרב ויש שהטיחו ביקורת קשה. נוצרו שתי כיתות יריבות שהיו מתנצחות כל היום, זו כנגד זו.
פעם בטקס ברית מילה בו נכח הרב החלו מריבות על-רקע זה. ראה זאת הרב קוק וביקש ממשמשו שהיה יהודי פיקח שיאמר משהו. האיש רבי מאיר דוד שוטלנד הרגיע את הנוכחים וכך אמר: רבותי, עוד מעט יכניסו לכאן את הרך הנולד לקיים בו מצוות מילה, וכולנו נקדם פניו בקריאה "ברוך הבא". בעניין זה שתי קושיות לי: ראשית, מדוע איננו מקדמים בברכת "ברוך הבא" חתן בר מצווה או חתן בנכנס לחופה, שמבינים בלא ספק פשר ברכתנו, ודווקא לתינוק קודם שנימול אנו פונים בברכת "ברוך הבא"? ושנית מדוע איננו נפרדים מן התינוק לאחר שנימול בברכת "ברוך היוצא"?
דממה הושלכה בין הנוכחים, ו-ר' מאיר הסביר: עתה איישב לכם את הקושיות. לצערנו מתפעלים היהודים מכל ערל ומשתדלים לכבדו בכל הזדמנות, לצורך ושלא לצורך. משום כך אנו קמים לכבוד התינוק, שעדיין לא נימול, ומקדמים אותו בברכת "ברוך הבא". אולם לאחר שהלה נימול ונכנס לכלל ישראל, שוב אין חולקים לו כבוד מיוחד - לא "ברוך הבא" ולא "ברוך היוצא"...
