הנשיא אובמה אמר לפני זמן מה, על
דונלד טראמפ הרפובליקאי, שאין לו ידע וניסיון במדיניות חוץ. אותם הדברים הוא יכול היה בשקט להגיד על סונדרס, מהצד הדמוקראטי, בעיקר לאחר הבורות המדהימה שגילה בעניין מניין ההרוגים הפלשתינים במבצע "חומת מגן". ודברים דומים בעניין חוסר הידע במדיניות חוץ וביטחון לאומי אמרה
הילרי קלינטון על אובמה במאבק הבחירות ביניהם ב-2008. ואיזה ניסיון כבר היה להילארי באותו זמן? ועולה השאלה: האם הידע והניסיון בתחום מדיניות חוץ וביטחון לאומי הם תנאי הכרחי עבור המועמד המתמודד על משרת נשיא ארה"ב? דנתי בנושא עם ידידי, הפרופסור חובב טלפז הבקיא בנושא. בחנו את כל 13 נשיאי ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, את הרקע, הידע והניסיון שלהם לפני הנשיאות, והישגיהם וכישלונותיהם במהלך תקופת נשיאותם. המסקנה שעלתה, אולי מפתיעה במידת מה, הייתה כי ההישגים הגדולים ביותר במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בכללן החלטות הרות גורל, שייכים לשני נשיאים שלא היה להם שום ידע וניסיון בנושאי החוץ והביטחון של ארה"ב. המדובר בנשיאים הרי טרומן (1952-1945) ורונלד רייגן (1989-1981).
הבולט מבין שניהם הוא טרומן. היה לו ניסיון בחקלאות, במכירת בגדי גברים, בעסקנות במפלגה הדמוקרטית, ובחקירת בזבוזים בממשל. בהיותו סגן נשיא (של רוזוולט) לא היו לו יד ורגל בנושאי חוץ וביטחון, והמפעל האמריקני לייצור פצצה גרעינית הוסתר מפניו. כשרוזוולט מת וטרומן הפך לנשיא, שררה דאגה רבה בממסד האמריקני מחמת חוסר הניסיון והידע שלו. והנה "החנווני" הזה ממדינת מיסורי מזדקר לנו כיום כאחד מענקי הנשיאים האמריקנים בתחום הביטחון הלאומי האמריקני. הוא זה שקיבל את ההחלטה על הטלת הפצצה הגרעינית על יפן (מחד יש הרואים בכך משגה ומאידך יפן נהפכה לשוחרת שלום סידרתית); הוא זה שכונן את "דוקטרינת טרומן" לבלימת התפשטותה של ברה"מ הקומוניסטית; הציל את ברלין; הניח את היסודות לשיקום אירופה המערבית ב"תוכנית מרשל"; גייס את האו"מ למלחמה בפלישת
קוריאה הצפונית לדרומה; פיטר מצביא נערץ כמק-ארתור כאשר זה ניסה ל"נצל הצלחה" לתוך סין; הוא זה שהניח את היסודות לקהילת המודיעין והביטחון בארה"ב. וכן, הוא גם זה שהורה אישית לשגריר ארה"ב באו"מ להצביע בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, חרף התנגדות חריפה של משרדי החוץ והביטחון האמריקאנים.
שחקן קולנוע לרייגן היה ניסיון של שדר ספורט, שחקן קולנוע, יו"ר האגודה של שחקני הוליבוד, ומושל מדינת קליפורניה. והנה, הוא זה ששינה לחלוטין את מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב כלפי ברה"מ: ממדיניות של הפשרת יחסים עם האויב הקומוניסטי, המבוססת על יכולת השמדה המונית גרעינית הדדית, למדיניות של הפלת "אימפריית הרשע" הקומוניסטית, ובכלל זה "הפלת חומת ברלין". ושחקן הקולנוע הצליח בכך!
מכאן, לדעתי, שמרכיב הידע והניסיון בנושאי חוץ וביטחון אינו תנאי הכרחי למועמד לנשיאות בארה"ב. יתר על כן, החוקה האמריקנית מאפשרת לנשיא לבחור לעצמו את מכלול יועציו בכל התחומים, וכמובן הבולטים שבהם הם בתחומי מדיניות החוץ, הביטחון והכלכלה. ככל שהנשיא חסר ניסיון בתחומים הללו, כך עולה חשיבות היועצים שהוא בוחר לעצמו (אם הוא מתחשב בהם או לא- זאת סוגיה מעניינת). הנשיא קנדי, בלתי מנוסה בנושאי חוץ, הקיף את עצמו ביועצים מהמעלה הראשונה. ניקסון, דווקא מנוסה, דאג להציב לידו את קיסינג'ר הענק. קרטר, בלתי מנוסה, אך בקיא בצוללות ובבוטנים, מינה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי קליבר בדמותו של בז'ז'ינסקי.
ואובמה ? לא כאן המקום, אך על-מנת לסבר את האוזן אביא כאן ציטוט מדברים שאמר מזכיר המדינה האמריקני, קרי, ערב חתימת הסכם הגרעין עם אירן: "להסכם יהיו השלכות חיוביות גם על הממשל בקוריאה הצפונית. מנהיג הצפון... עשוי להתקנא באירנים על השגשוג שהם חווים בזכות ההסכם והוא יחליט על דעת עצמו להתפרק מנשק גרעיני בדרך לרנסנס כלכלי ומדיני". זאת לא בדיחה! האם קרי ביטא בזה את הערכתו האישית, או שקול אדוניו הנשיא דיבר מגרונו, ושיקף בכך בעיה של יועצים חסרי חוט שדרה?
והשאלה המסקרנת היא: האם כל מה שתואר כאן לגבי ארה"ב, מתאים גם לראש ממשלה בישראל? חומר להשוואה ומחשבה.