מעז ייצא מתוק: 4 הערות על סערת יעלון

1. אין להתרגש יתר על המידה מההתקפות הפנימיות בליכוד נגד שר הביטחון, משה יעלון. בניגוד לרשימות ולמפלגות, הליכוד הוא תנועה - גוף פוליטי המכיל מספר זרמים. ההתקפות על יעלון הן גם התקפות עקיפות על ראש הממשלה נתניהו, כלומר התקפות מהצדדים על הזרם המרכזי. ישנם גם כאלה הלוטשים עיניים לכיסא שר הביטחון ומקווים להיבנות מתמרון ההמון נגד יעלון. שוחחתי עם ראש מועצה גדולה בשומרון ויהודה, שאמר לי, שגם אלה הכועסים עליו בסוגיית החייל היורה בחברון, מודים: "לא היה לנו שר ביטחון ואוהד התיישבות כמו בוגי. לא היה דבר כזה. גם במעשים. נכון, הוא לא יכול הכל, יש לו מגבלות ומטריית ממשלה, אבל אני אומר לך ביחס לכנות כוונותיו - לא היה שר ביטחון כזה. ולכן ההתקפה עליו לא רק שהיא לא צודקת, היא גם לא חכמה". 2. קריאה למשמיציו: קיראו את ספרו החשוב "דרך ארוכה קצרה". זה ספר ההתפכחות הגדול של קבוצה גדולה שצמחה במפא"י ההיסטורית, ואחרי הסכמי אוסלו חצתה את הקווים הפוליטיים. יעלון פורש את "כישלון הקונספציה" של אוסלו, ומתאר את פשיטת הרגל האידיאולוגית והעיוורון שלקה בו השמאל ביחס לשיפוט המציאות הגיאופוליטית סביבנו. 3. באוגוסט 2009 דיבר יעלון על אשליית השלום ותופעת ה"פתרוניזם" וה"עכשוויזם": "קל מאוד לעשות מניפולציה. לכן אני אומר, זה שהעם התפכח, זה לא מושלם; האשליה הזאת, הווירוס הזה, של הפתרוניזם והעכשוויזם, מקנן". השמאל השתולל. התקשורת צלבה אותו. מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, הכריז: "יעלון הוא האיום האסטרטגי האמיתי על הדמוקרטיה הישראלית". איום אמיתי! כלת פרס נובל לפילוסופיה קונטיננטלית, סימה קדמון, כינתה אותו "דגנרל" וקבעה "האיש פשוט טיפש". בגל"צ, מיכה פרידמן כינה אותו בלעג "הרפתן מגרופית". 4. הסערה ההיא שקעה בתהום הנשייה ולא נודעו עקבותיה, משום שעכשיו השמאל מריץ סחריר (ספין) שעיקרו: "בוגי, חזור הביתה". גם שם לא קראו את ספרו. לו קראו, היו יודעים שבסמוי הספר הוא קריאה הפוכה לחלקים המפוכחים בשמאל: מקומכם במחנה השמרני. לא פעם אמר יעלון, שלוּ חי בן-גוריון כיום, היה מצביע ליכוד. עוד הוא נוהג לומר שאינו שַבשֶבת רוחות. בשוך הסערה התורנית יעלון עשוי להתחזק, ומֵעַז יֵצֵא מתוק.