תופעה שכיחה למדי במקומותינו היא שבר בין "מנהיגות" פוליטית, או קבוצה שרואה עצמה ככזו, לבין ציבור תומכיה. השבר מתרחש כאשר "המנהיגות" נרדמת בשמירה ואינה חשה בפער ההולך ומתרחב בינה לבין הציבור שאותו היא מייצגת, כביכול. מסתמן שהנפגע האחרון בימין מהתפתחות זו הוא יעלון, שר הביטחון.
יעלון הוא דמות אחת בשרשרת של דמויות במחנה הימין המרכזי,
הליכוד, שמוכה בהפתעה כאשר הוא עומד בפני "גילוי" השבר. קדמו לו בכך לא מעט פעילים ובכללם מרידור,
בני בגין, ריבלין, לבני, אולמרט, שמיר ועוד. ברוב המקרים מדובר בפעילים פוליטיים, שגם הוריהם היו כאלה במחנה הליכוד על גילגוליו השונים. הללו ינקו את השייכות עם חלב אימם וצמחו במחנה לא מעט בזכות הוריהם. (נסיכים מסוגים שונים) היסודות האידיאולוגיים ששבהם החזיקו, שיקפו דעות, עמדות וערכים שעליהם חונכו בעבר, בימים שבהם קמה "תנועת החרות" - לימים "הליכוד" ושורשיהם בעידן ז'בוטינסקי, שבו עוצבו יסודות המשנה הפוליטית הכוללת - מדינית וחברתית.
התאמת דעות שינוי מתמיד היא דרכו של הטבע. ספר הספרים שלנו אמור להיות נצחי ונותר כזה, לאורך יותר מ-3,500 שנים ובכללן כ-2,000 שנות גלות. אבל המפתח לאי-העלמותו בנבכי ההיסטוריה, קשור ביכולתו המופלאה של העם היהודי לסגל את העקרונות שבספר לעידנים משתנים. ברמה האמונית נעשה הדבר על-ידי פרשנויות ופסיקות הלכה, שגישרו על הפערים, לכאורה, שבין הכתוב לבין הנחוץ או האפשרי. התאמות אלה התחוללו גם כאשר העם היה בגלות, ללא מדינה וללא אחריות ממלכתית כוללת. מרגע שקמה מדינת-ישראל, השתנו שני דברים: א. קצב האירועים הואץ; ב. מרחב הנושאים תפח באופן נכר - שני התהליכים גם יחד נמשכים גם עתה. הדילמה של התאמת דעות ועמדות לאורך הדורות המשתנים לתהפוכות המעשיות והאידיאולוגיות שמלוות אותם, מחייבת מנהיגות מסוג חדש. בעידן התקומה הציונית, יוצגה מנהיגות זו בצורה מצויינת ע"י
דוד בן-גוריון ו
מנחם בגין, לא במקרה.
לכל אחד מהם היה ברל כצנלסון שלו או זאב ז'בוטינסקי שלו, וכל אחד מהם עיצב במו ידיו את הפרשנות האקטואלית לדמויות המופת הללו וניתב על פיה את דרכו הפוליטית - בצורה מוצלחת יותר ופעמים בצורה מוצלחת פחות. היסוד הקבוע והמסביר העקרי להצלחתם, היה הצמדותם ליסוד מוצק של השקפת עולם, אבל הגמשתו המתמדת והזהירה לשם מתן תשובות אקטואליות. מה שאיפיין את הבאים בעקבותיהם, היה שאלה נעדרו את שני היסודות שעיצבו וייצבו את המנהיגים הגדולים הנ"ל. לכן, גם לא מקרה הוא שכאשר נחלשו מנהיגים אלה ולא עמדו יותר בפרץ, ידעו לפרוש בכבוד; זה היה חלק מגדולתם. איש מהם לא ערק למחנה אחר ולעולם מושגים אחר, כפתרון דחוק וחסר כבוד לפגיעה אמיתית או מדומה בסמכויותיהם המנהיגותיות. בעיני, הליכת בן-גוריון לרפ"י, לא הייתה הליכה למחנה אחר, אלא ניסיון להציב אתגר חלופי בפני היסוד הפוליטי המפ"אניקי החזק שהסתאב לדעתו, כאשר הבין שאין עוד בכוחו לשנות יסוד זה.
דרך ישנה מנהיגים מדרגה שניה ושלישית, כאשר הם ניצבים מול דילמה של שינוי טבעי שהם מתקשים להסתגל אליו ולהוביל בהתאם את המחנה אליו הם משתייכים, לרוב בוחרים בדרך העריקה מן המחנה ומעבר למסגרות אחרות. שם הם מבקשים למצוא בסיס להמשיך בדרכם הישנה, אעל-פי שכבר ברור להם שהציבור ברובו אינו נוהה יותר אחריה. כאשר הם מצליחים בהעמדת הפנים החדשה לפרק זמן מסוים, בזכות קוניוקטורה פוליטית - כגון, במקרה פרישת שרון מהליכוד והקמת קדימה - הם מיחסים זאת בטעות ליכולת מנהיגותית אישית; טעותם מתבהרת די מהר. כאשר שרון פרש מהליכוד, הוא עדיין היה "מר ביטחון". התמיכה הציבורית הרחבה בו, שיקפה אמון של הציבור במנהיגותו הביטחוניסטית. כאשר התפוצצה פרשת
מרטין שלאף והתברר ש"מר ביטחון" הפך למר נסיגה, תם למעשה עידן שרון. אילמלא לקה במוחו, היה התהליך נמשך עוד פרק זמן לא ארוך, משום שהציבור אינו טיפש ומבחין מהר למדי במנהיגות שמוליכה אותו שולל.
"התנינים" הם כל אותם מנהיגים, לכאורה, שלא הבינו את תהפוכות הזמנים, לא הבינו את השינויים בדרך החשיבה של הציבור ולא ייחסו לטרור המתמשך את הממד הנכון של
גורם חזק המחולל שינויים קונספטואליים, דימויים ופסיכולוגיים. אבל שינויים כאלה אכן התחוללו בציבור, במיוחד בהשפעת האינתיפאדה השנייה, כשלון הבריחה של ברק מלבנון וכשלון הנסיגה של שרון מעזה. לדעתי, הם מתחוללים גם עתה כלפי הציבור הערבי בישראל, ככל שציבור זה, או חלקים ממנו ומנהיגיו, בראש וראשונה, מזהים עצמם יותר ויותר עם החמאס, דאעש, חיזבאללה ואירגוני קיצון אחרים, או עם רעיונות "הכיבוש הזוחל" של הרשות הפלשתינית. "הכיבוש הזוחל" שייך לתחום שמבקש לכפות פתרונות פוליטיים על ישראל באמצעות כוחות חיצוניים - או"ם, אובמה, אירופה, חרמות, רצח אופי, שקרים, טרור "מבוקר" ועוד. הוא שייך גם לאלה שעוסקים "במתק שפתיים" בנסיונות לדה-לגיטימציה של מדינת הלאום היהודי, בכדי שניתן יהיה להמירה ב"מדינת כל אזרחיה".
אמון הציבור ככל שהערבים בוטים, חצופים, שחצנים ומעליבים יותר, כך זז רוב הציבור הישראל יותר ויותר לימין, דהיינו להתבצרות בעמדות שכנגד; כאמור, לציבור אינסטינקטים בריאים ומנהיגים שאינם מבינים זאת, אינם יכולים לייצגו ואינם כשירים להובילו במאבקים השוטפים ובאלה שעוד יבואו. כמו בכללי הברירה הטבעית, מי שאינו מסתגל - נופל. אפשר מאוד שיעלון, כמנהיג פוליטי, הגיע לאחרונה לדרג "אי-הכשירות", שלו, כפי שמכנה זאת ס.נ. פרקינסון. אם יהיה "בוקי" במקום בוגי, ימצא עצמו ליד מרידור. מרידור העיד על עצמו שוב, לאחרונה, שאיננו מבין את ההתפתחות סיבותיה ונסיבותיה, כאשר טען שהוא לא השתנה, אלא "הליכוד" השתנה והימין השתנה... כולם זזו ימינה. בעולם יחסי כעולמנו, אין דבר כזה. העם משתנה, הנסיבות משתנות והמנהיגים אמורים להתאים עצמם למציאות - מבחן האמפיריציזם. מהותית זהה טענה זו של מרידור עם דברי בן-אהרון, מזכיר ההסתדרות "המיתולוגי", שגרס שיש להחליף את העם, אם העם אינו מקדש את בן-אהרון ודעותיו. אם כך עדיין חושב מרידור כיום, נכון עשה שפרש למרחבי האנכרוניזם.
"דמעות תנין" הן דימוי סימלי מקובל להעמדת פנים, או לחוסר הבנה של מי שכשל באיוולתו או בעיוורונו, ומחפש סימפתיה אצל מי שביקש להכשילו ולא עלה בידו. אני מקווה שבוגי יתעשת ויגנוז את הצהרותיו הבומבסטיות בעניין עמדותיו המצפוניות; הוא אינו בעל המצפון היחיד במקומותינו. אם הוא רוצה להמשיך ולהנהיג על-יסוד אמון הציבור במנהיגותו, הוא חייב לדבר אל הציבור, בשפתו של הציבור ולהבטיח שדבריו יתקבלו על דעת מי ששלחו לייצגו.
