עכשיו הגיעו גם ליוני ז"ל

לצד דאגתו הנוגעת ללב לקידום שאיפות העצמאות של העם הפלשתיני המדוכא, לא זונח העיתון אף לא לרגע, את התחביב האובססיבי שלו: התנפלות חסרת רסן על בני משפחת נתניהו, החיים (וכפי שיסתבר בהמשך - גם המתים). איך כתבה פעם בגיליון מיוחד שפורסם במלאת שנה לפטירת היומון "חדשות", הפרשנית הפוליטית של אותו עיתון, חני כהן, בנוסטלגיה עצובה: "אהבנו לשנוא את הליכוד". שלא תהיה אי-הבנה. ביקורת חריפה ככל אשר תהיה על מהלכיו והחלטותיו של ראש ממשלה בישראל, היא פעילות מקובלת ורצויה במשטר דמוקרטי. אלא שבמקרה של הארץ, כבר מזמן לא מדובר בהליך עיתונאי מקצועי שיגרתי, אלא בתופעה הנראית כאילו נלקחה מרפרטואר הקיבעונות הנפשיים, כאלה הדורשים התערבות דחופה של מומחים לבריאות הנפש. מטעני השנאה שהעיתון הזה מייצר, מדי יום ביומו, כלפי ראש הממשלה, כבר חרגו מזמן מתחום הקוריוזים הפוליטיים. סתם דוגמה משעשעת לסבר את האוזן: לפני כשנה, גילה אחד מכתביו חדי העין של הארץ, בעזרת מצלמות הטלוויזיה, מהי תגית המותג בצידו הפנימי של המקטורן שלבש ביבי... (זו לא בדיחה!). התוצאה: רשימה ארוכה שבה ניתח יורשו המבריק של שרלוק הולמס את אישיותו של ראש הממשלה, על-פי המותג! אבל לא תמיד מדובר בסטיות מעין אלה. כאשר נבחר נתניהו לראשות הממשלה בפעם הראשונה, ב-1996, קידם את פניו המקומון השמאלני התל אביבי "העיר" מבית שוקן, בתחקיר אודות "בנג'מין ניתאי ששימש כסוכן הסי.אי.איי"; תחקיר שהתגלה חיש קל כאחד הברווזים העיתונאים הגדולים ביותר בתולדות התקשורת הישראלית אם לא הגדול מכולם. בהמשכה של אותה קדנציה של ביבי, אחרי שכל יצרני השנאה של הארץ גויסו במאמץ נואש לפגוע בסיטרא אחרא הליכודי, הגיע תורה של אבירמה גולן. הגב' גולן שבדרך כלל כתבה בסוגיות ספרותיות, נקלעה למצב קשה. הקולגות החרוצים שלה כבר טיפלו בכל היבט פוליטי, כלכלי או חברתי בפעילותו של נתניהו, ולאבירמה המסכנה לא נשאר דבר. אבל אז נחה המוזה הגואלת על גולן, והיא פירסמה מאמר מקיף שבו תקפה בשצף קצף את...הרעש הנורא שמקימה שיירת המכוניות המאובטחת של ביבי, היוצאת ובאה ממעון ראש הממשלה! ליבה הרך של גולן נשבר נוכח הסבל הקשה שנגרם לדיירי רחוב בלפור, רק מפני שנתניהו, במצוות השב"כ, הקפיד לנסוע בשיירה המצויידת בסירנות רעשניות. בשל עצלותה המבישה של הגב גולן, לא נמסר לקוראים המזועזעים אם הייתה זו שרה נתניהו שהרבתה להפעיל את הסירנות.

מאז הבחירות האחרונות לכנסת, 17 במרס 2015, מתקשה הארץ כמו השמאל הקיצוני, להתאושש. למרות שחלפה יותר משנה, ההלם שגרם אז נצחונו המפתיע מאוד של נתניהו, עדיין לא התעכל. בעיקר אחרי שדומה היה כאילו הפעם קרובה הייתה מפלתם של נתניהו והליכוד יותר מאי פעם. עוצמת התסכול הפוליטי מסבירה היטב את עליית המדרגה שנרשמה בתגובותיהם של דוברי השמאל הקיצוני, שכבר התרגלו לבוז בלי לבחול במילים, לציבור המצביעים המטומטם, שהעז להצביע בניגוד למה שהסביר לו המיעוט המצטמק של קהילת השפויים, הנאורים, המחזיקים גם בלעדית בחוכמת כל הדורות. זו גם הסיבה, שמעת לעת, בניסיון נואש להפיח זיק של תקווה במחנה הצודק וסתום הפה, נזרקים לחלל האוויר כל מיני רעיונות מטורללים, בדבר קואליציות הזויות שניתן להקים כדי להציל את המדינה משלטון הרשע שיביא עלינו חורבן ודאי (כלומר, רק על מי שיישאר בארץ). את הדוגמה הטרייה סיפקו ספיחי פרשת ההסתה המכוערת נגד שר הביטחון בוגי יעלון. עוד בטרם שככה הסערה, וכבר דאגה התקשורת לתדלק את ציפיותיה הנגוזות, בספקולציה, לפיה יעלון יעזוב את הליכוד ויחבור ל...מי? צרחן ותיק אחד, ח"כ יואל חסון (המחנה הציוני) הזדרז להכריז כי "יעלון סיים דרכו בליכוד. לא מופרך להעריך כי יתקיימו מגעים להצטרפותו למחנה הציוני". לא מופרך להעריך, ח"כ חסון? מופרך מאוד. חבל שלא ציינת אם את המחנה הציוני במגעים עם בוגי, ייצג ח"כ זוהיר בהלול או ח"כ מרב מיכאלי. הוזה אחר, בהארץ, כמובן, כבר ראה בעיני רוחו קואליציה חלומית שבה יישב בוגי יעלון לצד...זהבה גלאון. אבל גם למאמרי ביקורת פוליטית, מושחזים וארסיים ככל אשר יהיו, אמור להיות גבול מסוים. לא אזכיר כמובן את המושג "אתיקה עיתונאית" שכבר מזמן אסור להזכירו בפומבי, אבל אולי גבול אנושי?! למשל, הימנעות מתקיפת מתים, שמסיבות מובנות לא יוכלו להגיב.

מסתבר, שלשנאה ולרשעות הפוליטית אין גבולות. שום גבולות. אולי הדוגמה הטובה ביותר היא המאמר "מיהו ביבי ללא יוני", שפירסם כמובן בהארץ, פרופ' יחיעם ויץ. מאמר מתועב, שלמרבה החרפה עוד נכתב בידי אקדמאי השייך (כמובן) למחנה השמאל. אלה שכידוע לנו, פטורים אוטומטית מכל כללי הריסון והאיפוק, שהרי הכל כלול בחופש הביטוי והשיסוי - נגד אויב העם והמדינה. ויץ מזכיר כי בקרוב (4 ביולי 1976) נציין מלאות 40 שנה ל"מבצע יונתן", "ומבחינת אדם אחד היה אכן המבצע אירוע מכונן. שמו הוא בנימין נתניהו" - במשפט אחד מבהיר הכותב מדוע כתב מה שכתב, ומהי ליבת התזה של מאמרו. ואכן מיד הוא מסביר: "המבצע היה נקודת זינוק לקריירה מטאורית, וניתן להבין [ההדגשה שלי - י.ר.] כי בלעדיו, ובלי נפילת אחיו יונתן ופולחן הגיבורים שנוצר סביבו, פולחן ציני ושקרי, הוא היה ממשיך להיות סוכן מכירות אנונימי ב'רים'. פולחן יוני היה המקפצה של ביבי" - קובע הפרופסור המכובד. מילות המפתח במשפט זה הן המילים "ניתן להבין". כלומר, אין ל-ויץ ראיה בדוקה, אבל אין לו צורך בכך, הרי תמיד ניתן להסתייע באוצר הספקולציות, כדי להוכיח כל טענה הזויה או בזויה. במילים אחרות: בהיעדר הוכחה בדוקה, ויץ משער כי אלמלא נפל יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, לא היה ביבי נתניהו מגיע לאן שהגיע (למרבה צערו של ויץ). וכאחרון הטוקבקיסטים, מוסיף ויץ, כי ללא פולחן הגיבורים (ה"ציני והשקרי", כדבריו), היה נתניהו נותר מוכר רהיטים אלמוני בחברת "רים". מעניין, ההיסטוריה דווקא מכירה מוכר בגדי גברים די אלמוני ממדינת מיזורי בארה"ב, שאלמלא נדחף על-ידי הבוס המפלגתי הכל-יכול של המפלגה הדמוקרטית בקנזס סיטי, טום פנדרגאסט, לא היה נבחר לתפקיד סגן נשיא ארה"ב, ואחר כך גם הופך לנשיא מן הגדולים שהיו למעצמת-העל הזו, בעקבות מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט באפריל 1945. ההיסטוריה מכירה - יחיעם ויץ לא. שהרי המטרה שלו היא לנגח את נתניהו וכל האמצעים כשרים. וכך ממשיך הפרופ' ומסביר את המזימה: "הנצחת יונתן נתניהו נעשתה בדרך מתוחכמת, עזת מצח ובעיקר ברוטלית. בנימין נתניהו הצליח ליצור ליצור את הרושם תוך גניבת קרדיטים, כי אחיו הוא גיבורו העיקרי של המבצע, זאת תוך גימוד תפקידם של שאר גיבוריו". פיסקה אחת עתירת רשעות ונטולה כמעט לגמרי ראיות. העיקר הרי זו הטלת הרפש. תחילה אבי המזימה הוא בנימין נתניהו (שבאותה תקופה גם לא היה אפילו חבר כנסת), ובהמשך מופנית ההאשמה כלפי כל משפחת נתניהו. אז איך בדיוק פעלה המזימה "המתוחכמת" הזו לדעת ויץ? לצורך ההסבר הופך יחיעם ויץ מהיסטוריון למומחה בספרות. שימו לב לאיזה שפל מסוגל חבר מרצ (מקום 98 בבחירות ב-2013) לרדת: "דרך מקוממת להנצחתו (של יוני) הייתה פרסום ספר מכתביו, למרות סתמיותם ויכולת הכתיבה הבינונית מאוד של יוני"... כלומר, חטאה הכבד של משפחת נתניהו היה, שטרם פרסום ספר מכתביו של יוני נתניהו, היא לא טרחה להגיש את הספר לאישורו של צנזור אוביקטיבי רב-מוניטין כמו פרופ' יחיעם ויץ. אחרי שפרש בפנינו את לוז המזימה המתוחכמת של משפחת נתניהו, מסכם ויץ: "המשפחה הוציאה אותו (את ספר המכתבים של יוני) מסיבה אחת ויחידה: ספר מכתבים הוא תנאי הכרחי ליצירת מיתוס". משום מה לא טרח החוקר ויץ להסביר לנו כיצד גרמה משפחת נתניהו המתוחכמת שמבצע אנטבה - שכונה בשלב ההכנות הצה"ליות "מבצע כדור הרעם" - קיבל בסופו של דבר את השם הרשמי המוכר כיום "מבצע יונתן". ויץ לא טוען (בינתיים לפחות) שמשפחת נתניהו וגם לא ביבי הנורא והאיום, הם שכפו על צה"ל לשנות רשמית את שם המבצע. עד שנציין מלאות 50 שנה ל"מבצע יונתן", ב-2026, יגלה מן הסתם תחקיר של הארץ, כי משפחת נתניהו היא שיזמה בכלל את חטיפת מטוס אייר פרנס, שנוסעיו הונחתו באנטבה.