הערוץ הראשון הממלכתי צריך להיות מורה דרך בכל הקשור לתכנים. זה ערוץ שאנחנו מימנו עד כה באמצעות אגרת הטלוויזיה, ומעתה ואילך באמצעות תקציב המדינה, שגם הוא בא מהמיסים שאנחנו משלמים.
לא פעם אני עומד משתהה הכיצד הרדידות תפשה ערוץ זה, והוא מנסה להשתוות ברדידותו לערוצים האחרים. אלא שימי חמישי הפכו להיות הימים המועדפים עלי בערוץ, וזאת עקב הבאת סדרות מהמעלה הראשונה, אם זה מהבי.בי.סי ואם ממקורות אחרים ואפילו מישראל.
לאורך השנים האחרונות נהניתי לראות את סדרת דאונטון, שהביאה איתה את הניחוח של העשירים והאצילים בבריטניה של ראשית המאה העשרים, ואולי אפילו קודם, בלי כל הרשעות שעליה קראנו בספרי ההיסטוריה שבין בעלי אחוזות למשרתים ולאריסים. אחרי שש עונות ירדה הסדרה וחבל שכך.
סוף שבוע באותו יום בהמשך הייתה הסדרה שגם היא הביאה קורת רוח רבה והיא גן עדן לנשים, שהביאה את עולם היזמות, התככים והמזימות, קצת בגידות, קצת אהבות, והכל במינון נכון וטוב, שנתן הרבה קורת רוח לקראת השבת וסוף השבוע.
החליפה אותם סדרה בת שלושה פרקים שכבר ראתה אור כסרט והצגה, ושמה תפוחים מהמדבר. כל המבקרים הרשעים קטלו את הסדרה, אני ראיתי את הסרט ואף את הסדרה ונהניתי מאד. אז מה אם זה כבר הופיע בסיפורים דומים. משחק טוב מאוד של השחקנים, סיפור שנגמר בהפי אנד ומה לא, שלומי קוריאט כדמות האב החרדי והחשוך הביא משחק שונה מהרגיל אצלו, כאשר הוא משחק לדוגמה את אבי הטחול בבורר.
והיום משחקת סידרה מקומית - שטיסל, המספרת את סיפור המשפחה החרדית האשכנזית, כיצד מתגברים על בעית הפער בין הרצוי למצוי, כיצד מנסים לצאת מנוהג השדכנות ועוד ועוד. סדרה שעשויה היטב, שבה דבלה גליקמן נותן את משחק חייו,
מיכאל אלוני מחרה מחזיק אחריו, בקיצור תאווה לעינים.
אז ניתן גם אחרת, ועם הרפורמה שמנסים להפעיל בערוץ הראשון מן הדין שיתנו את הדעת לתכנים, ויבינו שטלוויזה נועדה לצפות בה בהנאה, ולא לראות חזור ושנה את הריאליטי, המכלים כל חלקה טובה.
