בסיומו של אחד מסרטיו של שוורצנגר, השרירן האוסטרי שהיה גם מושל קליפורניה, אומר השריף הקשיש לפושע המקסיקני המובא פצוע, מדדה ומושפל, אל תחנת המשטרה הכל אמריקנית: אתה מעניק לנו המהגרים שם רע.
כך
חשה סימון צימרמן, יהודייה בת 25 כלפי מדינת היהודים. מדינת ישראל נותנת ליהודים שם רע, ולכן על העולם להביא אותה, פצועה, מדדה ומושפלת, אל תחנת המשטרה, שם תטפל בה הקהילה הבינלאומית כמו שצריך.
סימון מייצגת לדעתה את הדור היהודי האמריקני החדש של המאה ה-21, את מרד הנעורים נגד דור ההורים והסבים היהודים. האתוס היהודי של הדורות הקודמים היה של חורבן - אושוויץ וטרבלינקה, וגאולה - ישראל ואמריקה. ואילו האתוס היהודי של הדור החדש הוא צדק חברתי בינלאומי, לצבעונים. זעמם של הצעירים מתעורר מכיוון שישראל לא עברה איתם את השינוי.
זעמה של סימון ניתך על
ארי שביט, המבקש להצטרף אל הגל הנוכחי של עשיית טוב דרך גיוס הצעירים האמריקניים למעשים טובים ברחבי ישראל. כך חולם שביט להביא את ישראל, המדינה הקולוניאליסטית האחרונה בתבל, אל חסדיהם הטובים של הדור הצעיר, מלגלגת סימון הזועמת.
וזוהי תדמיתה של ישראל בעיני סימון: כיבוש, דיכוי, התיישבות קולוניאלית, קיצוניות והתנגדות לקידמה.
צביעות, רותחת סימון. צביעות היא לחשוב שקידום פרויקטים של תחושה טובה יסיט את תשומת הלב מאי-הצדק הנורא שמבצעת המדינה היהודית. שביט, המתקדם, איש השמאל והפשרה והמתינות, אינו טוב יותר מממשלת ישראל הקיצונית, הכובשת, המדכאה ונוגדת-קידמה, באי-הבנתו את הדור היהודי החדש.
עלינו להתעורר, זועקת סימון, ליטול קורה מבין עינינו באשר לכיבוש של מיליוני פלשתינים. הפלשתינים נתונים למשטר אימים, שאינו מוסרי ואינו נותן ביטחון ליהודים, קובעת סימון הזועמת מלוס-אנג'לס.
והכי חשוב, לשחרר את הקהילה שלנו, יהודי צעירים חדורי קידמה, מן הביקורת של הדור העתיק. עלינו להשתחרר מן ההתבצרות מאחורי חומות וטנקים ורובים וקווים אדומים ותקנים של מהי שותפות. המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל ומוכרח להשתנות. הקהילה היהודית הנוכחית היא כזו שאיננו שותפים לה.
שהממסד היהודי יתיישר לפי האג'נדה של הצעירים שום תעלול תקשורתי לא ישפר את תדמיתה של ישראל בעינינו. אין בעיית הסברה. יש בעיית מהות. והמהות של ישראל היא גזענות בוטה, התקפות על זכויות האדם מצד הקיצונים והמדינה. והבעיה הגדולה מכולם היא הממסד היהודי התומך בכל אלה, קובעת סימון הזועמת. הפלשתינים צודקים: ישראל היא מדינה של אלימות וגזענות.
על הממסד לא לקרוא לנו להיענות ולשוב הביתה אל חיק היהדות, אלא להתאים עצמו אלינו: לסיים את הכיבוש, לקדם את תנועות החרם, ולהחרים חברות רב-לאומיות הנהנות מן המצב הקיים. את כל זה אומרת סימון הזועמת בפברואר 2016 כשבמלחמת האזרחים הסורית נהרגו חצי מיליון בני אדם ו-6 מיליון היו לעקורים. אין זכר לכל אלה בדבריה של סימון הזועמת.
ואין במאמר של אלפי מילים אפילו מילה אחת על יהדות או על ארץ ישראל. כי היהדות של סימון היא "קהילה של ערכים אוניברסליים והמאבק למען הצדק". יתר על כן, סימון אינה מתכוונת להישאר בקהילה היהודית, אלא אם קהילה זו תאמץ את ערכיה של סימון.
סימון הזועמת הייתה (עד לימים האחרונים) יועצתו החדשה לענייני יהודים של המועמד של איש המפלגה הדמוקרטית ברנרד סנדרס המתמודד על ראשות המפלגה ועל נשיאות ארצות-הברית. ברני הוא יהודי גאה, בלי שמץ של יהדות.
מעולם לא היה שסע כה גדול בין דורות ובין קהילות. בהנחה שסימון הזועמת אכן מייצגת את העמדות שמשתלטות על קהילת היהדות הצעירה של אמריקה, הרי שכל קשר בין יהודים כמוה וצעירי ישראל - שרובם המכריע הם נאמני ארץ ישראל, ומרביתם כבר הגיעו למסקנה שחלוקת הארץ עם הערבים היא בלתי אפשרית, וכי רק צבא יהודי חזק יכול להבטיח את קיומה של המדינה היהודית - הוא עניין של מקריות גנטית. תרבותית, שתי הקהילות נפרדו משני צידי תהום: שוללי המדינה היהודית ואוהבי מהרסיה, ומנגד נאמני ארץ ישראל ומדינת ישראל שיעשו כל מה שצריך לעשות כדי לשמרה.
אבל הנתק האמיתי הוא בין-דורי. דור הסבים והאימהות של יהדות אמריקה נכשל בשימור התרבות עד כדי אבדן מלא של הבנים והנכדים. סימון הזועמת אינה רוצה להיות יהודייה של שואה ותקומה. היא רוצה להיות שחורה פלשתינית. שום דבר פחות מהרס מדינת היהודים וזכרון התקומה לא יספק אותה. שום צדק חברתי לא יספק אותה, אם לא יכלול את כניעתה של ישראל בפרט והיהדות בכלל לפני הצודקים, שהם בהכרח פלשתינים שחורים. שום קליטה של העדה האתיופית לתוך הזרם המרכזי של היהדות הישראלית לא תוקיר את החברה הישראלית בעיניה, וזאת רק מכיוון שישראל נאלצת להישען על כוח כדי לא למות. סימון תיכנס לתוך תא גזים בשמחה, אם בכניסה תעמוד כושית פלשתינית שתגיד לה שזהו מקומה וזהו גורלה. סימון הזועמת שונאת את עצמה כיוון שנולדה לעם שהצליח לעשות את הבלתי אפשרי - לקום מן האסון ולהוכיח כי הנביאים צדקו, וכי תורת ישראל היא אמת.
את זעמה של סימון יש להבין על-רקע תובנה אחרת מזו שסימון מנסה להיאחז בה:
זהותה של היהדות הצעירה. לפחות מחציתה של היהדות הצעירה היא חצי יהודית. ואותם חצי יהודים מקושרים ליהדות רק בחצי, ואולי פחות. שיוכם היהודי מועיל פוליטית, אבל אינו כולל יהדות כפי שהתפתחה על פני 4000 שנה. יהודים שאינם מקושרים לריטואל היהודי ולמקורות המזינים אותו, נוטים להתבולל ולהיעלם. יהודייה חילונית בארצות-הברית היא דבר והיפוכו. אם היא לא דתיה, הרי שתוך דור אחד, מקסימום שניים - היא אינה יהודייה. למעשה, היהודי החילוני קיים כיום רק בישראל. רק בישראל יכול יהודי להיות חילוני, ולהישאר יהודי וישראלי ומחויב לעם היהודי. יתר על כן, רק בישראל מצטרפים כמעט כל נישואי התערובת (יוסי שפגש את אניטה בדרום אמריקה) אל העם היהודי, ולא להפך. רק בישראל יגודל תינוק שנולד בנפאל לשני הומוסקסואלים מהפרייה של אוקראינית ברחם של הודית - כיהודי החוגג את ראש השנה, פורים, פסח ויום העצמאות, וישיר עם
קפה שחור חזק שהכל יהיה בסדר. באמריקה רק האורתודוקסים שומרים על יהדותם, וכשמרנים הם נוטים להיות גם רפובליקנים וגם מחויבים לישראל. שאר הזרמים הממסמסים את היהדות מדלדלים גם את עצמם.
אי-אפשר שלא להשוות את ההצלחה של יהדות ישראל לעומת הכישלון החרוץ של יהדות אמריקה. צעירי ישראל הם יותר יהודים, יותר ארץ-ישראלים, יותר רואים את עתידם בישראל מהוריהם וסביהם. באמריקה הצעירים פחות יהודים, פחות אמריקניים ופחות רואים את עתידם בקהילה היהודית מהוריהם וסביהם. בישראל היהודית פסגת השאיפות של הצעירים היא סיירת מטכ"ל, פיתוח טכנולוגי ומשפחה יהודית. ואילו סימון הזועמת רוצה רק להחליף צבע.
סימון הזועמת לא מדירה שינה מעיני. בכל דור ודור קמים עלינו אנשים מתוכנו כדי לכלותינו - ולא מצליחים. הדור הבא של סימון הזועמת כבר לא יהיה יהודי, יתמוסס לתוך הערבה האמריקנית הגדולה, ולא נודע כי בא אל קרבו. מי שיישאר יהודי הם רק אלו שמכירים שאין יהדות בלי ארץ ישראל, אם כמעשה ואם כרעיון, ואלה אינם זועמים כלל. להפך: הם מגיעים לוועידת אייפאק בכל שנה ושנה ומריעים בתשואות לישראל.
יש לי בבית ארבעה צעירים שנולדו בארה"ב. איש מהם אינו מעלה על דעתו לשוב לשם. ובאשר לשוורצנגר: הוא דווקא עושה למהגרים שם טוב בכך שהוא
ידיד גדול של ישראל.
