סיכול ממוקד לנציבות הפרקליטים

הרינו מודיעים בשמחה ובששון על מותה אחרי-עת של נציבות הביקורת על הפרקליטות ומייצגי המדינה בערכאות. גופתה נמסרה למכון לרפואה משפטית. ההורים: שי ניצן ולימור פלד. הסבים: יהודה וינשטיין ואיילת שקד. הדודים: אביחי מנדלבליט ואייל אברהמי. זוהי רשימת האחראים לחיסול נציבות הביקורת ולסיכול הממוקד שנעשה בהילה גרסטל. לא רק הבריונים מן הפרקליטות, אלא גם מי שנתן להם גיבוי ומי שלא עמד בפרץ מולם. כל אלו חברו כדי להרוג שתי ציפורים במכה אחת. שהרי אם אדם חזק, עצמאי והחלטי כמו גרסטל נשבר אחרי שנתיים - מי יעז להכניס את ראשו למיטה החולה הזאת? ואם יימצא מישהו כזה - האם יתחשק לו לנהל את המאבק בו נוצחה גרסטל? שיהיה ברור: ההפסד הוא של גרסטל; התבוסה היא של הציבור, של השקיפות, של המינהל התקין, של הדמוקרטיה. הגוף החזק ביותר במדינה ימשיך להיות מעל לביקורת, ושלא יספרו לנו עד כמה גורמים אחרים מבקרים אותו. עובדה שאיש מהם לא עשה את מה שהצליחה גרסטל לעשות בתוך שנתיים, למשל כאשר הצביעה על ליקויים קשים ביידוע נאשמים, ועמדה לחשוף את הצד האפל של הקשרים בין הפרקליטות לבין המכון הפתולוגי. כאמור, רבים ולא-טובים נושאים באחריות להתפטרות שכנראה מסמלת את סופה של הביקורת המקצועית, העצמאית וחסרת המורא על הפרקליטות. לא נקפח איש ונסביר מהו חלקו. שי ניצן. פרקליט המדינה התנהג כמו יו"ר-על של ארגון הפרקליטים ולא כמו נציג המעסיקה (המדינה). הוא יצא למאבקים מתוקשרים נגד גרסטל, כולל בקשות מפורשות - שהתקבלו - להתעלם מן הממצאים ומן ההמלצות שלה. את כל זה עשה ניצן, כאשר הוא-עצמו מעורב עמוקות בשערוריית ד"ר מאיה פורמן-רזניק ובשיבוש ההליכים החמור, אותו חשפה גרסטל. אין פלא שהוא רצה בכל מאודו שהגברת המעיקה הזאת תרד מעל צווארו. לימור פלד. היו"ר הלוחמנית של ארגון הפרקליטים לא בחלה בשום אמצעי במלחמתה בנציבות. זה כלל זיגזגים בעמדותיה, שכירת יחצ"ן, פעילות לובינג, הכפשות אישיות של גרסטל ובעיקר שקרים חוזרים ונשנים. אין ספק שהיא חוגגת עכשיו עד הגג. איילת שקד. הגורמת הישירה להתפטרותה של גרסטל. ההחלטה המגוחכת שלה לפיה שנה אחת הנציבות תעסוק בביקורת מערכתית ופרטנית, ושנה לאחר מכן תעסוק רק בביקורת פרטנית, ורק אז ייקבע מה תהיה מתכונתה הקבועה - היא שהביאה את גרסטל להתפטר. אי-אפשר להפריד בין השניים, כי ביקורת פרטנית מובילה למערכתית, ואם מפרידים - כל מבוקר פרטני יטען שמדובר במדיניות מערכתית, וכל מבוקר מערכתי יטען שהבעיה היא היישום הפרטני. במקום לתת לגרסטל ולנציבות גיבוי, שקד ניסתה לרצות את הבריונים מהפרקליטות. כעת עליה להתמודד עם התוצאות. יהודה וינשטיין. היועץ המשפטי דאז החליט שיש לו זכות וטו על הביקורת של גרסטל ועל ממצאיה, כאשר קיבל את הדרישות החצופות של ניצן בעקבות מסקנותיה בפרשת פורמן-רזניק. שילם מס שפתיים לביקורת, אבל דאג להחריג את עצמו ממנה ונמנע מלכפות על הפרקליטים לשתף איתה פעולה כפי שהתחייב עם הקמתה. אביחי מנדלבליט. סיפק את הקש ששבר את גב הגמל, כאשר סירב לאפשר לגרסטל ייצוג משלה בעתירה לבג"ץ נגד הדוח שלה על המכון הפתולוגי. בכך למעשה הפקיד מנדלבליט את גרסטל ואת הנציבות לחסדי הפרקליטות, שכמובן אין שום סיכוי שתייצג אותה כראוי בעתירה זו. כישלון חמור למי שנתלו בו תקוות כה רבות להשבת המשילות והשפיות. אייל אברהמי. נשיא בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים ליטף את בריוני הפרקליטות בדיון בעיצומים שנקטו נגד הנציבות ובעיקר בהחלטה שקיבל בסיומו, במקום להעמידם על מקומם ולהבהיר להם שאינם יכולים לשבות נגד הליך חקיקה. התברר, שגם בית הדין לא מוכן להתעמת עם הפרקליטים. מה יהיה עכשיו? נותרה תקווה קלושה אחת: שההתפטרות של גרסטל תזעזע במידה מספקת מספר מספיק של פוליטיקאים, כדי שהללו יכפו על הממשלה נציבות ביקורת כמו שזו צריכה להיות - חזקה ועצמאית, שאינה נתונה לאיומים ולסחטנות מצד מבוקריה. אולי ניסן סלומינסקי ועוד כמה חברי כנסת (ואולי שרים? יריב לוין, אתה שומע?) יבינו שלא ניתן להסתפק בהצעת החוק המגומגמת של שקד, ויתמכו בזו התקיפה של ציפי לבני. אם זה לא יקרה, אזי אולי הנציבות תתקיים ואולי אפילו מישהו יעמוד בראשה; ביקורת לא תהיה.