מה רוצים להשיג מארגני עצרת התמיכה (יום ג', 19.4.16) באלאור אזריה? מן הסתם: הקלה בדינו או אפילו את זיכויו ושחרורו. במילים אחרות: הם רוצים להשפיע על התביעה הצבאית ובעיקר על בית המשפט שידון בעניינו. וזה פסול בתכלית.
לא מדובר בתופעה חדשה. כבר בזמן משפטו של
משה קצב, לפני כמעט עשור, עמדו קבוצות נשים מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב והפגינו נגדו. גם שם המטרה הייתה ברורה: להשפיע על השופטים - שהרי לא היה אף אדם אחר שהיה צורך להשפיע עליו באותה נקודת זמן.
שלא לדבר על הפגנות וירטואליות, במיוחד בפייסבוק. מה רוצים חברי הקבוצה התומכת ברומן זדורוב? תחילה הם רצו שבית המשפט העליון יזכה אותו, עכשיו הם רוצים שיעניק לו דיון נוסף. או אלו שהתארגנו נגד יניב נחמן אחרי פסק הדין בעניינו, והביאו את הפרקליטות להגיש ערעור שערורייתי ומיותר לחלוטין.
מה שמוביל למסקנה, שלחצים כאלו יכולים/עשויים/עלולים להשפיע - ולכן צריך לאסור אותם. החוק צריך לאסור במפורש כל צורה של הפגנה ציבורית על עניין פלילי תלוי ועומד, מהרגע בו יש מעצר או שחרור בתנאים מגבילים ועד לפסק הדין החלוט. מאחר שהמטרה של הפגנה כזאת היא להשפיע על ההליך המשפטי, היא בלתי לגיטימית.
עכשיו יקפצו עלי ויגידו שאני סותם פיות. אולי. אני רואה את זה כהגבלה מידתית של
חופש הביטוי לטובת אינטרס-על חשוב לא פחות: משפט הוגן. אני לא מדבר על זכותו של כל פרט לכתוב טוקבק או פוסט; אני מדבר על פעילות ציבורית מאורגנת ורבת משתתפים, בין אם במרחב הפיזי ובין אם במרחב הווירטואלי.
אין אף זכות שהיא מוחלטת. גם הזכות לחיים - הנעלה ביותר שקיימת - נסוגה כאשר המדינה שולחת חיילים לקרב, וכאשר אילוצי תקציב מונעים ממנה לספק כל תרופה לכל חולה. גם הזכות לבחור - החשובה ביותר במשטר דמוקרטי - אינה מחייבת להציב קלפי ניידת ליד כל מיטה בכל בית חולים. וגם חופש הביטוי - זכות יסוד שבלעדיה אין דמוקרטיה - צריכה לעמוד במגבלות של ביטחון המדינה, הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות.
באותה מידה, חופש הביטוי צריך להיות מאוזן מול הזכות למשפט הוגן. הזכות הזאת לכל הפחות נמצאת בסכנה, אם לא נפגעת ממש, כאשר מתאספות מפגינות מחוץ לבית המשפט, כאשר מתקבצים מפגינים בכיכר העיר וכאשר הפייסבוק הופך לבית משפט חלופי. גם התובעים ואפילו השופטים הם בני אדם, העלולים להיות מושפעים - לכל הפחות בתת-ההכרה.
המקרה של יניב נחמן מדגים בצורה הברורה ביותר, כיצד לחץ ציבורי הביא לקבלת החלטה משפטית חסרת יסוד שכל מטרתה לשאת חן. התחושה שלי היא, שאלמלא הרעש סביב רומן זדורוב, גם הסיפור שלו היה מסתיים מזמן בצורה הרבה יותר שקטה. יש הטוענים, כי ההפגנות הביאו להחמרה בעונשו של משה קצב; את זה לא ניתן יהיה להוכיח או להפריך.
עשויה להישמע האזהרה, שאם לא יינתן לציבור להביע דעה בקולו או במקלדתו, הוא עלול להביע אותה בידיו. כלומר: עדיפות הפגנה וקבוצה בפייסבוק על פני אלימות. התשובה פשוטה: איום באלימות אינו צריך להרתיע מעשיית המעשה הנכון. מי שינהג באלימות - מקומו בכלא. ואני שב ומדגיש: ההצעה שלי מדברת על הפגנות מאורגנות ולא על הזכות להגיב בצורה אישית. נכון, אפשר יהיה לארגן קבוצות של מגיבים באינטרנט, אבל זה מחיר שראוי לשלמו כדי לאפשר חופש ביטוי מידתי.
עבירת הסוביודיצה מתה מזמן, משום שהיא לא הותאמה למציאות המודרנית. סכנת ההשפעה אינה מצויה כיום במה שעמיתי ואני כותבים, אלא בהמונים שיוצאים לרחובות או מתקבצים מול המסכים. צריך להחזיר את העבירה הזאת לחיים, בצורה שתענה על הסכנות המודרניות, ולאכוף אותה. אוי לנו אם נמשיך להידרדר במדרון בו ההמונים עלולים לחרוץ את הדין לא רק מבחינה תדמיתית ותודעתית, אלא גם מבחינה משפטית ופלילית.
