האם יש שר אוצר בירושלים (חלק א')

הזדמנו לידי בתקופה האחרונה מספר עיתונים שהובאו בהם ידיעות בנושאים כלכליים ופיננסיים, שחזרו ועוררו שאלות קשות וחריפות לגבי האופן בו פועל משרד האוצר במסגרת תפקידו לשפר את מצבם הכלכלי של האזרחים. דומה ששר האוצר, כממונה על עיצוב מדיניות המשרד, עסוק בעיקר בהכרזות פופוליסטיות, אבל בפועל הוא אינו שולט במשרד ואינו מנווט את פקידיו הבכירים לנהוג ברוח הצהרותיו. הדוגמאות באות מתחומים כלכליים-משקיים שונים, שכולם משליכים באופן ישיר על יוקר המחיה, על כוח הקניה של הציבור, על הביטחון הכלכלי והפיננסי, על מסחר הוגן ועל שכר הוגן, ובמיוחד על הטיפול במגזרים חלשים יחסית - גימלאים, נכים ומוגבלים, ניצולי שואה, נפגעי אסונות ועוד. השאלה המתעוררת למקרא ריבוי הדיווחים בנושאים אלה היא: האם יש בכלל שר אוצר פעיל בירושלים? ואם יש נומינלית שר אוצר, האם הוא מודע למיגוון וכמות הליקויים המאפיינים את "ממלכתו". שר האוצר הנוכחי קיבל בתחילת הקדנציה של הממשלה המכהנת, בהתאם לדרישתו, תוספת נכבדה של סמכויות למסגרת הרגילה משרד האוצר, שהיא ענקית ושניה בממדיה כנראה אך ורק למשרד הביטחון. אם שר האוצר אינו מודע למצב למעלה משנה לאחר השבעת הממשלה, זו בשורה רעה מאוד לכולנו. אם הוא מודע לדברים, זו בשורה לא פחות רעה, משום שפרושה הוא חוסר יכולת או חוסר איכפתיות. אספתי מספר דוגמאות לשאלות מתבקשות שהזדמנו לידי לעלעול מקרי בכמה עיתונים מן הזמן האחרון, ובעתיד אחזור על התרגיל הזה בהזדמנויות שונות. כך או כך, אם שר האוצר מודע למצב, והוא בעל יכולת ראויה ואיכפתיות אמיתית, אזי:

• מדוע, לפי הנחיות חדשות של הממונה החדשה על ההגבלים העסקיים, יוכלו מונופולים לגבות מחירים מופקעים ללא ענישה? (ידיעות-ממון, 17.4.16, עמ' 2 - נורית זומר)

• מדוע מדד המחירים לצרכן יורד (שלילי) בפעם החמישית ברציפות, אבל המחירים נותרים על-כנם או עולים? (ידיעות-ממון, 17.4.16, עמ' 2 - גד ליאור)

• מדוע בחברות הביטוח "מייבשים" את הציבור הפונה לקבלת שירות בטלפון במשך עד למעלה מ-6 דקות המתנה למענה ראשון? (ידיעות-מימון, 17.4.16, עמ' 5 - נורית זומר)

• האם ברור לשר האוצר שאם כל ילד שני בישראל הוא ערבי או חרדי, כלומר: עניים, ורוב היורדים (גם אם מספרם בשנים האחרונות אינו "מבהיל מדי") נמנים על הסקטורים האחרים, כלומר, המבוססים יחסית כלכלית - בסיס ההכנסה הלאומית שלו מתנוון במהירות ובסיס ההוצאה על רווחה ותשלומי העברה צומח במהירות, כשהתוצאה הבלתי-נמנעת היא קטסטרופה כלכלית-חברתית? (ידיעות-דעות, 17.4.16, עמ' 29 - סבר פלוצקר)

• מדוע סבר שר האוצר שתוכנית "מחיר למשתכן" שהוא מקדם כתוכנית דגל לפתרון בעיית חוסר הדיור ויוקר המחירים בענף, יכולה לעבוד, ללא ליווי פיננסי זמין ומוסדר מלכתחילה. האם היה מישהו במשרד האוצר (שהוא "המוביל הארצי" בנושא, כדרישת שר-האוצר) שבחן את התוכנית כמקשה אחת שלימה, ווידא בטרם הסתבכות והתבזות, כי היא כוללת את כל המרכיבים ההופכים אותה מסיסמה פוליטית לתוכנית אופרטיבית? (מקור ראשון - דיוקן, 15.4.16, עמ' 19 - ליאת נטוביץ'-קושיצקי; "מחיר למשתכן: 20% ויתרו על הדירה", עופר פטרבורג ורועי ברגמן, ידיעות אחרונות-ממון, עמ' 3, 18.4.16; "הזוכים יקבלו משכנתה - אבל הדירה תתיקר", עופר פטרבורג ורועי ברגמן, ידיעות אחרונות- ממון, 11.4.16, עמ' 3).

• מדוע סבור שר האוצר שלו מותר לומר בפומבי את דעתו בנושאים שונים, אבל לרעיה שטראוס אין זכות לעשות כמוהו? האם מצוקת הכשלים המרובים והחוזרים ונשנים בתוכניות הגרנדיוזיות שהרעיף עלינו, מלחיצים אותו עד כדי אובדן שיפוט ושיקול דעת? אם לדעת שר האוצר עגבניות הן מוצר חיוני, ישנס מותניו ויפעל להוזלת העגבניות בעדיפות גבוהה - כל הסמכויות והכלים בידיו. אולם, אם עגבניות אינן מוצר חיוני, אין שום פסול בדבריה של רעיה שטראוס. אפשר לוותר עליהן לפרק זמן מסוים, וכאשר תרגע בעיית המחסור המלאכותי, יחזרו המחירים לערכם הנורמלי והציבור יחזור לצרוך אותן כבראשונה. רעיה שטראוס היא אישה עשירה, שעשתה רבות לכלכלה, ויש ביכותה לאפשר לעצמה כמעט כל דבר המצוי במשק שלנו וגם במשקי חו"ל. האם יש בכך כדי לפגוע בזכות הדיבור שלה? (ישראל היום, כלכלה, 15.4.16, עמ' 27 - דני ברנר וזאב קליין)

• מדוע "משתעשע" האוצר בתוכניות פנסיה במקום לגבש מדיניות לאומית ארוכת-טווח כוללת? מדוע שאותה מדיניות לא תחול על כל האזרחים ותהיה מרוכזת במשרד אחד, המשרד שגם אחראי להעמדת המקורות הלאומיים לביצועה, ולשימור ערכה הראלי? מדוע נשחק ערכה הראלי של הפנסיה לאורך השנים, אעל-פי שציבור החוסכים השקיע בה את מיטב כספו - בין אם ע"י ניכוי ישיר משכרו ובין אם דרך הפרשות המעסיק - ע"ח שכרו השוטף ברוטו? מדוע יש עדיין בישראל מי שכלל לא עומדת לזכותם קרן פנסיה סבירה (למשל, חלק מהעצמאיים בעסקים הקטנים והבינוניים) אולם משקלם במשק הולך ועולה, משום שהדבר מועיל למשק? מדוע צריך לקיים רשויות שונות ומסגרות שונות שינהלו בנפרד קרנות סקטוריאליות, קרנות "ישנות", "קרנות חדשות" ומסגרות מפוצלות כהנה וכהנה שעוסקות באותו נושא, דורשות אותן תשתיות ואותה מומחיות? לשם מה נחוצות הכפילויות שקשה יותר לפקח עליהן, לצמצם את כלל עלויותיהן ולהקטין את הביורוקרטיה ואת שחיקת נכסי החוסכים? מדוע האוצר - האינטרסנט הממשלתי מספר אחד בקיומה של הבטחת הכנסה מסוג זה לכלל האזרחים - אינו מנהל מדיניות עקבית של טיפול במעסיקים הפוגעים בזכויות העובדים ע"י אי-הפקדת חלקם בקרנות הפנסיה של עובדיהם? (ידיעות-ממון, 14.3.16, עמ' 2 - ליטל דוברוביצקי) האם האוצר אינו יודע שמגזר הגימלאים צומח במהירות ועתיד להגיע תוך כ-15 שנים לתוספת מבוטחים של למעלה מ-35% על הקיים, ללא עליה מאסיבית. מדוע אין האוצר נערך, על-רקע המציאות האלימה בעולם בכלל ובאירופה בפרט, לעליה מוגברת של יהודים, שחלקם אינם מובטחים בקרנות הפניסיה הקיימות, אבל אם יזדקנו בישראל, תצטרכנה קרנות אלה לשלם את גימלתם, תוך שהיא מאפשרת להם קיום בכבוד?

• מדוע לא יכולים השרים להסתפק במכוניות פחות מזהמות (היברידיות, למשל) ולתת בכך דוגמה לציבור שעולה בקנה אחד עם המדיניות הממשלתית המוצהרת ועם התחייבויות ישראל לאו"ם בעניין צימצום הפליטה המזהמת ושיפור הסביבה האקולוגית. נכון שמכוניות אלה מאיצות קצת פחות מהר מהמכוניות המזהמות והטכנולוגיה חדשה. אבל הטכנולוגיה הוכחה כבר בדגמים רבים ושונים, והחסכון בעלויות ובתרומה לזיהום הוא בעשרות אחוזים ("מכונית מזהמת לכל שר", עודי עציון ועמיר בן-דוד, ידיעות אחרונות-ממון, 14.4.16, עמ' 5).

• ואחרון, ומאוד לא חביב הפעם, המיסוי על רכב ודלק בישראל - אולי העוול החמור ביותר שמחולל האוצר לאזרחי ישראל בפעילות של גזל ממש. מס הקניה על רכב בישראל הוא מהגבוהים בעולם (83%). כאשר מוסיפים לכך את המע"מ והמכס, מגיע שיעור ההיטל המצרפי לכ-100%. הבלו על הדלק הור כ-63%, ובצרוף היטלים נוספים הוא גבוה עוד יותר ומן הגבוהים ב-OECD, ובעולם בכלל. רוב ההיטל האפקטיבי חל על ציבור האזרחים ואינו חל על חברות, אירגונים ויחסנים, שמקבלים בתירוצים שונים פטורים, החזרים או זיכויים חלקיים או מלאים על המס, או שההוצאה היא "מוכרת" כלומר מנוכה מההכנסה ברוטו, כך שהיא מוחזרת דרך מס ההכנסה המשולם על-ידי הזכאים למיניהם. ההוצאות על רכב למשפחה ישראלית ממוצעת עד לעשירון השמיני, מהווה אחוז ניכר מההוצאה המשפחתית החודשית ופוגע באופן אנוש בהכנסה הפנויה של האזרחים. בשעה שהאוצר מחפש דרכים מפולפלות להוריד את מחירי הדגים והקוטג' במספר אגורות, ולרוב נכשל בכך, הוא אינו בוחן כהלכה את האפשרות לטפל "במאגרי השומן" שצוברת הממשלה מגביית מיסים בלתי-סבירים מהציבור. משום מה כולם עובדים על כולם בעיניים, ומשום מה השקר הגלוי הזההממשיך לכרסם בכולנו. זו שאלה של מדיניות חברתית-כלכלית מןבהקת. שר אוצר אינו יכול שלא לחזור ולבחון שאלה זו מחדש עד שימצא דרך להקטין את נטל המס על הציבור; רכבים הם רק ענף אחד שבו המצב הוא בלתי-נסבל. אם יש מי שרוצה באמת להגדיל את הצמיחה במשק - ורק טיפש אינו רוצה בכך - מוטב שיתעורר ויתחיל לעבוד; שר האוצר ומשרד האוצר בראש כולם.

אם "מדגם" מקרי ולא מייצג זה, הוא בכל זאת אינדיקטיבי למה שנמצא בבדיקה מקרית במשק הישראלי, דרושה שוב התעוררות ציבורית חריפה שתחזיר את הממשלה בכלל ואת האוצר בפרט מעולם ההזיות לעולם המציאות ולעשייה מתקנת אפקטיבית.