פול צלאן, יהודי שעבר את השואה, אחד מגדולי המשוררים המודרניים בשפה הגרמנית, כתב את הפואמה המצמררת "פוגת המוות", הידועה יותר בשם "חלב שחור". השורות הפותחות את הפואמה, וכל בית שבה, אומרות: "חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותו בערב, אנחנו שותים אותו בצהריים ובוקר, שותים אותו בלילה, אנחנו שותים ושותים" (על-פי תרגום
נתן זך). הפואמה מספרת על דמותו של האדם הגרמני המגלם בניגודיו התהומיים את החלב השחור: פסגת האיכות התרבותית, המוזיקה העילאית, מול תעשיית המוות ובור התחתיות של הרשע והרוע של מעשיו. החיבור האולטימטיבי של הניגודים. ראיתי לפני את מילות הפתיחה המקפיאות שעה שקראתי דוח מחקר גרמני על החינוך בבתי הספר של הרשות הפלשתינית.
מדובר בדוח של "המכון המזרח תיכוני לשלום, ברלין", מ-12 מרס 2016, ושהנושא שלו הוא "ניתוח הצגת ישראל והיהודים בספרי הלימוד (text books) הפלשתינים". הניתוח כולל 15 ספרי לימוד בנושאי היסטוריה וחינוך לאומי החל מהכיתה הראשונה ועד הכיתה התשיעית: טקסטים, מפות, מרשמים, צילומים. הוא בוחן מה יש בהם ומה אין בהם. הספרים הוכנסו לתוכניות הלימוד של הפלשתינים בין 2000 ל-2005, והודפסו מחדש בין 2011 ל-2014. כולם מצויים בשימוש (נכון לתחילת 2016) בבתי הספר של הרשות הפלשתינית, וכן בבתי הספר של סוכנות הסעד לפליטים של האו"מ, בטריטוריות הפלשתיניות בגדה המערבית וברצועת עזה; כל התוכן של הספרים נקבע ואושר על-ידי הרשות הפלשתינית. ניתוח הספרים הללו נעשה על-פי העקרונות וקווי ההנחיה של "אסטרטגית החינוך, 2014 - 2020" של אונסקו.
מחברי המחקר בחרו בניתוח ספרי הלימוד, מכיוון שהם רואים בהם את הסימן המשמעותי ביותר לערכיה של חברה ורצונה להעביר לילדיה את האידיאלים שלה ואת אוצר הידע של תרבותה ותרבות האחרים; ספרי הלימוד הם אלו המורים את הדרך לילדים לכל מערכות היחסים החברתיים והתרבותיים. הפרט יכול כמובן לרכוש גישה לכלי ידע והכוונה אחרים, אך חשיבותם היתרה של ספרי הלימוד הממלכתיים,
אויבים לנביא מוחמד לדעת מחברי המחקר, היא בכך שהם אמורים להציג לתלמיד בצורה מוסמכת ואוביקטיבית את המציאות, לצמצם דעות קדומות, אי-סובלנות ותפיסות מוטות.
אז מה העלה המחקר לגבי ספרי הלימוד הפלשתינים? שספרי הלימוד הפלשתינים נוהגים בדיוק בצורה הפוכה לחלוטין. מדינת ישראל והעם היהודי נמחקים לגמרי, אינם קיימים, בצורה טוטאלית, בטקסטים, במפות, במרשמים. אפילו בבול מתקופת המנדט הבריטי נמחקה הכיתובית "פלשתינה א"י (ארץ ישראל), והושארה רק הכתובית "פלשתינה". התלמיד הפלשתיני אינו לומד דבר וחצי דבר על העם היהודי, על השואה, על החלטת החלוקה מ-1947 על הקמת מדינה יהודית וערבית. הוא כן לומד על היהודים בהיסטוריה בשתי פעמים: בפעם הראשונה כאויבים לנביא מוחמד, ובפעם השנייה ככובשים ציוניים קולוניאליסטים בסוף המאה ה-19. הם התגלמות הרשע והרוע, אלימים ואכזריים. מכתה ב' מלמדים את הילד שצריך לשנוא אותם ויש לפעול נגדם באלימות. השיבה של הפליטים לבתיהם, מהם גורשו כתוצאה ממזימה ציונית-אימפריאליסטית, היא בבחינת ציווי עליון. לא רק לצאצאי הפליטים, אלא לכל ילד פלשתיני. היהודי שחור, הפלשתיני צח ולבן כחלב.
אצלינו עומדים במוקד השיח הציבורי הלוהט שלושה מושגים מרכזיים: הכיבוש כשורש הבעיה, השלום המיוחל, פתרון שתי המדינות כדרך המועדפת ליישוב הסכסוך. ובכן, אין מושג כזה של שלום הצריך להיות עם היהודים, אין חינוך לשלום, לחתירה לשלום. אין דבר כזה! ואין דבר כזה של פתרון שתי מדינות, בוודאי לא של שני עמים, בוודאי לא עם העם היהודי. יש ויש כיבוש, אך זה בשום אופן לא ה"כיבוש" של הגדה המערבית ורצועת עזה שאליו מתייחסים אצלנו. זהו הכיבוש (ובספרי הלימוד משתמשים גם במונח של כיבוש במובן של אונס) של כל פלשתין, כפי שהיא מופיעה במפות. מהים ועד לירדן.
אכן, חלב שחור. זה מצמרר, זה מדכא, אך זאת התמונה למי שיש לו עיניים הרוצות לראות ומוח המבין את שרואות עיניו. נוסיף לזה את טיפות החלב השחור שהילד הפלשתיני מקבל בבית, ברחוב, בלימודי השלמה במסגד, בהסתה בתקשורת, בחיכוך עם חיילי צה"ל - ונקבל את התמונה האמיתית של הדור הפלשתיני הצעיר.
האם צריך להתייאש, האם צריך בשל כך לוותר על החתירה לשלום כציווי עליון שלנו? לא רבתי, אך צריך להבין יותר טוב בפני איזה חומת ברזל פלשתינית, חברתית ותרבותית, אנו עומדים.
