"התקשינו עד מאוד"

"התקשינו בכך עד מאוד". כך אומרים (18.4.16) שופטי בית המשפט העליון על נסיונם להבין מה בדיוק רצה מהם עו"ד כפיר בן-אדוה. יורשה לנו להשתמש באותה מטבע לשון ולומר, כי התקשינו עד מאוד להבין מדוע בית המשפט העליון לא חייב אותו בהוצאות. הסיפור מתחיל בבקשה שהגיש בן-אדוה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת 012 סמייל. טענתו: החברה מציגה את עצמה בכמה שמות ומסתירה מלקוחותיה את שמה האמיתי. מתברר, ששופטי העליון לא היו הראשונים שנתקלו בקשיי הבנה מול בן-אדוה: גם שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יצחק ענבר, לא הבין על מה הטרוניה והציע לבן-אדוה לחזור בו - אך הוא סירב. כיוון שכך, נאלץ ענבר לכתוב החלטה, והוא לא חסך את שבטו מבן-אדוה. "הבקשה מנוסחת בלשון בלתי ברורה תוך שימוש בהלצות ובקוריוזים, שאינם תורמים, בלשון המעטה, להבנת הנקרא". יש בבקשה לא פחות מ-50 עילות תביעה, אך ברמה של כותרות בלבד; היא אפילו לא כללה תצהיר כנדרש. הנזק לו טען בן-אדוה בשם לקוחו - קרוב משפחתו, נועם בן-אדוה - התבטא בהוצאות שהיו לו כדי לגלות את זהותה האמיתית של 012. ואילו הנזק של הקבוצה - טען - בא לידי ביטוי בזמן שיקח לחבריה לקרוא את... הבקשה עצמה. "גם הטיעון המשפטי של המבקש לוקה בסתמיות ובכלליות", המשיך ענבר. גם לא ברור כיצד חורגת התביעה מד' אמותיו של בן-אדוה (המבקש) אל העניין המשותף של הקבוצה הנטענת. ולבסוף: "אופן עריכת הבקשה מעלה על המבקש ועל בא-כוחו, כי אין ביכולתם לייצג את ענייני הקבוצה כהלכה". ענבר פסק שם הוצאות של 50,000 שקל. בן-אדוה לא ויתר וערער לבית המשפט העליון, והשופט יצחק עמית אמר (לצד השופטים אליקים רובינשטיין וענת ברון): "הערעור שבפנינו, כמו התובענה הייצוגית שהתיימר המערער להגיש בבית משפט קמא, אינו מובן, וקשה 'לחלץ' מהערעור, מהסיכומים והתובענה מה העילה מושא התובענה הייצוגית. מכל מקום, ככל שעלה בידינו לרדת לסוף דעתו של המערער - וכאמור, התקשינו בכך עד מאוד - הרי שצדק בית משפט קמא בכך שדחה את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית". עמית גם הצטרף למסקנתו של ענבר, לפיה האדונים בן-אדוה אינם ראויים לייצג את הקבוצה - אם בכלל הייתה נמצאת כזאת. אבל אחרי הדברים הברורים הללו, מסיים עמית: "בנסיבות העניין, והרבה לפנים משורת הדין, מצאנו להימנע מלחייב את המערער בהוצאות". ואת זה, בכל הכבוד, קשה להבין. 012 נדרשה להשיב לערעור, ובית המשפט העליון בזבז עליו זמן יקר - כאשר ברור מפסק דינו, שלבקשה אין ידיים ואין רגליים ואפילו לא אצבעות. בנסיבות אלו, אם לשאול עוד ביטוי של העליון, דווקא היה ראוי שבן-אדוה המבקש ישלם הוצאות - ואולי אפילו הוצאות אישיות לבן-אדוה המייצג - כדי להרתיע אחרים מניהול הליכי סרק דומים.