כנגד ארבעה בנים דיברה תורה; אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול...
רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו... אילו היה שם לא היה נגאל (מתוך הגדה של פסח).
הכלה משפחתית דרשני כל הדורות דשו הדק היטב בארבעת הבנים; בטיב שאלותיהם, בתאימות התשובות ובעיקר בזימונם לפונדק אחד - לשולחן הסדר הערוך. דרשני הדור האחרון הוסיפו גם כסא לבן החמישי, שכלל איננו מגיע לשולחן הסדר. לא זו בלבד שאיננו יודע לשאול, אלא איננו רוצה כלל לשאול, ויתד אוטמת את אזנו מתשובות. ואעפי"כ, כך אומרים הדרשנים, ובצדק: יש לנו פינה בלב גם עבורו; "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו..." (ירמיה לא,יט). דרשניות השנים האחרונות, העמלות לתרגם את התורה לנשית, מציגות גם גלרית ארבע בנות, לטובת השיויון [אגב; רשעית, רשעה או מרשעת?].
הדרשה תידרש ואתרום אף אנכי מעט
לסוגיא זו הקרויה בפינו 'הכלה', לאמר - הכל כלול וכוללם יחד. מילה זו, הלקוחה מתחום הפסיכולוגיה, משמשת כיום להבנה, להשלמה ולקבלת האחר - השונה, הזר ולעתים המוזר - כמות שהוא, מבלי לדחותו, מבלי להטיף לו ומבלי לדרוש ממנו לשנות את התנהלותו או השקפתו. אני מזדהה חלקית עם מושג זה, ותנאי גדול בדבר; רק כאשר ה'אחר' חש שהוא שונה ויודע כי בעיני התנהגותו פסולה. או-אז יש מקום לאחווה, לשותפות, להתחברות ולדו-שיח. מצידי אינני מתחנף אלא פשוטו כמילולו: מכיל אותו.
ונשוב לשולחן הסדר ולהכלה המשפחתית;
משפחות דתיות ותורניות רבות מתקשות להשלים עם בנים ובנות שסרו מן הדרך, ופרקו עול תורה ומצוות מעל צווארם לחלוטין, או למחצה, לשליש ולרביע. שולחן הסדר קורא לכולם ומכיל אותם, בדגש גם על ה'רשע' המצוי בשוליים. כאן המקום לשבח את קהילות עדות המזרח האמונים מזה דורות על הכלת לייטי עול תורה ומצוות, העושים שבתם חול אחרי תפילת מוסף, אך הם מגדירים עצמם כמסורתיים, ולא כ'מחדשים'.
הרפורמים, למשל, שהתבדלו מקהילות אשכנז בטריקת דלת הלכתית, אינם מוכרים בקהילות המזרח,
ואינם מוכלים בקהילות אשכנז.
הכלה קהילתית? מונח לפני מסמך בשם
'הלכה והכלה', מטעם 'רבני ורבניות בית-הלל', אשר הופץ בבתי הכנסת בשבת הגדול. רבני בית המדרש המודרן-אורתודוקס הזה הפיקו 'מסמך עמדות ברוח ההלכה', כלשונם, ובו קריאה לפתוח את הלב ושערי הקהילה גם
לבעלי נטיות חד-מיניות, כולל (אם הבנתי נכון) גם ל'נשואים' לבני מינם או לבנות מינן. וכאן הבן שואל
והאב דוחה 'הכלה' מקיפה זו באמת הבניין שבידו, כבית שמאי!
אין לי השגות על הדברים הפשוטים הכלולים במסמך, בדבר הצורך והענין לקירוב גם בעלי עבירה ואי דחייתם, ועל התייחסות הלכתית מתחשבת בעוברי עבירה לתיאבון, ב'אונס נפשי' וכד'. יש לי ביקורת נוקבת על מה שלא כתוב, וממילא על
כל הגישה המכילה שכנראה העבירה על דעתם את י"ד הרבנים (ותמיהני על חלק מחלקם המוכר לי אישית) וז' הרבניות החתומים/ות על ה'פסק', כלשון הכותרת [אגב, המילה
'פסק', בראש עמדה הלכתית שעיקרה השקפתית, מזכירה לי מאוד את פסקי 'בית הדין הקונסרבטיבי'].
ומה חסר? יש להוציא מן הכלל, כאותו רשע שבהגדה "שהוציא את עצמו מן הכלל",
ולדחות את כל מי שמתהדר בזנב טווסי המניף אל-על את חטאיו. אסור להכיל את מי שמתגאה בחטאו וחבר בארגון ובעמותת-חטא.
התארגנות מוכרזת זו נועדה למשוך אנשים נוספים למעגל החטא, ולהקנות לגיטימציה לדרך פסולה. מי שמשתייך להתנהלות ראוותנית-גאוותנית כזו, כל באיה לא ישובון, והם אינם ראויים להכלה בקהילה (להבדיל מן המשפחה, ומשולחן הסדר, וצ"ע). אבחנה ברורה זו נעדרת מה'פסק', וניכר בפרסום סביבו שהוא נועד לקשור כתרים ליהדות בית-הלל המתקדמת, המכילה ה-כ-ל!
ועוד ובעיקר,
אין אפשרות להכיל בקהילה (וספק אם במשפחה וליד שולחן הסדר)
זוגות חד-מיניים ממוסדים! "חסד הוא" (ויקרא כ,יז) של 'רבני בית-הלל'; "תבל הוא" (ויקרא יח,כג) והבל הוא! אתעניין
האם יאמרו כך גם כלפי הנשואים לנשים נכריות? ואולי כן, מי יודע תהום נפשם של 'בית-הלל'? לתשומת לב בעלי הפסק: אפילו בתועבות מצרים "אין כותבין כתובה לזכרים" (חולין צב,ב).
