לפני שנה, בביקורי בבנגקוק, הלכתי לשמוע את היצירה "שיר על
הארץ" מאת גוסטב מאהלר בביצוע התזמורת הפילהרמונית של תאילנד. אז הופתעתי מרמת הנגינה הגבוהה מאוד של התזמורת במדינה נטולת כל מסורת של מוזיקה קלאסית. חששתי שמא השנה שעברה, שנת העשור להיווסדה של התזמורת, הייתה שנת שיא שלאחריו יש נפילה, אך לשמחתי התבדיתי.
הביצוע היה מצויין. הקונצרט בניצוחו של אלפונסו סקראנו האיטלקי התחיל כמקובל בנגינת ההמנון הלאומי ואחריו - מוזיקה תאילנדית מסורתית. מיד היה ברור שהתזמורת והמנצח מתייחסים במלוא הרצינות לחלק זה של התוכנית ולא סתם כדי לצאת ידי חובה. מוזיקה זו, המבוססת על ריקוד האפרוחים המסורתי, נעימה מאוד לאוזן. מדובר במוזיקה תאית מסורתית בלבוש מערבי, כלומר מועשרת בתזמור יפה. אחר כך הגיע תורה של יצירה חדשה - "גלים סייסמיים", קונצ'רטו לחליל ותזמורת מאת המלחין התאילנדי נרונג פרא ונצורן שהוא מלחין הבית של התזמורת. נגינתו המבריקה של הסולן מאסימו מרצ'לי, חלילן איטלקי מפורסם שהופיע פעם גם בירושלים, הבליטה את הווירטואוזיות של היצירה המאחדת בהצלחה אלמנטים של מוזיקה תאילנדית מסורתית עם כתיבה מודרנית מערבית לחלוטין והקהל קיבל את היצירה בהתלהבות רבה.
חשוב לציין כי מדיניותו העיקשת והמוצלחת של מייסד התזמורת לקידום אמנות מסורתית-לאומית אינה מנסה לעשות זאת על חשבון מלחינים כמו בטהובן או מאהלר, או אפילו להציג את המוזיקה הלאומית כשווה בין שווים, כפי שנעשה אצלנו, אלא לתת לכל קטגוריה את המקום הראוי לה.
וכך, המבחן האמיתי של התזמורת היה כמובן הסימפוניה התשיעית של מאהלר. יצירה זו דורשת מהמנצח ומהתזמורת לא רק רמה טכנית גבוהה במיוחד, אלא גם בגרות נפשית. מאהלר האמין באמונות טפלות וחשש כי הסימפוניה התשיעית תהיה האחרונה בחייו בדיוק כפי שקרה לבטהובן, שוברט וברוקנר שכל כך אהב. מסיבה זו נתן ליצירה הענקית שכתב אחרי הסימפוניה השמינית את השם "שיר על הארץ" ולא "הסימפוניה התשיעית", בדיוק כפי שמשנים את שמו של ילד חולה כדי להתל במלאך המוות. מלאך המוות כנראה חייך לעצמו באומרו "נו טוב מהאלר, בפעם הבאה". הוא כנראה ידע שמאהלר אינו מסוגל שלא לכתוב את הסימפוניה התשיעית, והוא אכן כתב אותה כשהיה כבר חולה במחלת לב סופנית, כאילו היה כבר בעולם הבא.
הזדמן לי לנגן סימפוניה זו מספר פעמים ואני מכיר אותה היטב, לכן תהיתי כיצד תוכל להבין תזמורת שהרכבה כה צעיר את היצירה שנכתבה בהרגשה ברורה של מוות קרב ובא על-ידי מי שאמר על עצמו: "אני אדם ששלוש פעמים נשללה ממני מולדתי: כצ'כי בין האוסטרים, כאוסטרי בין הגרמנים וכיהודי בכל העולם". אלא שאלפונסו סקראנו והפילהרמונית של תאילנד הצליחו, ובגדול. הכל נשמע נכון, גם הכאב, גם תחושת הטרגדיה הקרבה ובאה, כמו גם ההשלמה עמה. התזמורת כאילו נכנסה לנבכי נפשו של המלחין היהודי בהיותו על ערש דווי. סקראנו אינו זקוק לצאת מגדרו - הוא משתמש בתנועות ידיים מאופקות, אבל לא רק שהוא שולט שליטה מלאה בתזמורת, אלא ניכר שהתזמורת אוהבת אותו ומבינה אותו הבנה מלאה. אני יודע, מניסיון רב שנים, כי כשפרשנותו של המנצח אינה משכנעת, שום טכניקה לא תועיל. התזמורת תישאר לא מרוכזת או פשוט אדישה. במקרה זה היה ברור שנגניה לא רק מבינים אותו מצויין, אלא נותנים יחד איתו את כל נשמתם למוזיקה.
מעמדם המכובד של המוזיקאים כדי להבין יותר טוב איך מצליחים בדרום מזרח אסיה לבנות תזמורת ברמה כזאת, פניתי שוב לשיחה עם המנהל האמנותי ומייסד התזמורת ד"ר סוגרי שהוא גם פרופ' בקולג' המוזיקה השייך לאוניברסיטת מהידול. מאחר ששמעתי ממנו כבר לפני שנה על הקמת התזמורת, ניגשתי מיד לשאלות ספציפיות יותר: על תקציבה של התזמורת, על מדיניות גיוס-הנגנים, ועל מדיניות קביעת התוכניות של של התזמורת, שכן הללו מעוררות התפעלות בלשון המעטה. בעונה הנוכחית התזמורת נותנת 30 תוכניות שבתוכן לא פחות מחמש סימפוניות של מאהלר, שתיים של ברהמס, פולחן האביב, ציפור האש ופולצ'ינלה מאת סטרווינסקי, קונצ'רטו לתזמורת מאת בלה ברטוק ועוד שורה ארוכה של יצירות מורכבות ביותר. וזה לא הכל. ד"ר סוגרי, נגן סקסופון לשעבר, כנראה אוהב מאוד כלי נשיפה, ולכן בעונה הנוכחית יש בין היתר לא פחות מ-8 קונצ'רטי לכלי נשיפה שונים ותזמורת, ומעל הכל
תשעה ביצועי בכורה של יצירות חדשות.
הוא בפירוש אינו קורץ לקהל, אינו מחפש דרכים קלות ואינו מפחד משום אתגר - וזה משתלם. מדיניות זו גם עוזרת לו לגייס לתוכניותיו מנצחים וסולנים טובים מאוד שהבולט שבהם הוא אלפונסו סקראנו. דווקא הוא, למרות שאינו נושא בתואר מנצח ראשי ואף לא מנצח אורח ראשי, עושה את רוב התוכניות. העונה הוא למשל מנצח גם על סטרווינסקי וגם על שלוש מתוך חמש הסימפוניות של מאהלר. נוכחתי באחת החזרות שלו ואני יכול להעיד כי דרישותיו מהתזמורת אינן מתפשרות, ועם זאת קפדנותו הרבה לא זו בלבד שאינה מפריעה לו לזכות באהדת הנגנים, אלא אף מגבירה את המוטיבציה שלהם, וכאמור, בסופו של דבר משתלמת מאוד.
לדברי סוגרי, 40 אחוז מתקציבה של התזמורת בא מהממשלה והיתר - מתרומות שהוא מגייס מכל מיני גורמים. על-פי התוכניה, בין התורמים לתזמורת נמצאים חברת התעופה, העיתון "בנגקוק פוסט" היוצא לאור באנגלית, חברת ימאהה, בתי מלון ואפילו יצרנית הבירה הגדולה - צ'אנג. המשכורת המינימלית שמקבלים חברי התזמורת שאינם מלמדים היא 1000 דולר לחודש, שכר גבוה בכ-70 אחוז מהשכר הממוצע במשק התאילנדי. (לקורא הישראלי היכול לחשוב ש-1000 דולר זה מעט, אזכיר כי תמורת 2 דולר בלבד אפשר לקבל בבנגקוק ארוחת צהריים מלאה, וכי מחירו של ליטר דלק הוא כ-60 סנט). במילים אחרות מעמדם החברתי-כלכלי של נגני התזמורת, אפילו אלה מן השורה, מכובד וגבוה, שלא לדבר על הנגנים המובילים: אלה גם מלמדים ומשתכרים ממש מצויין.
שמתי לב שלעומת השנה שעברה פחת מספרם של הנגנים הזרים בתזמורת ואת מקומם תפסו תאים צעירים. פירושו של דבר שקולג' מהידול שבראשו עומד פרופ' סוגרי מסוגל לספק נגנים ברמה גבוהה. כך למשל, כשתפסה הכנרת הלטבית אינגה צ'אוסה שעמדה בשנה שעברה בראש קבוצת הכינור השני את מקומו של הכנר הראשי שפרש מהתזמורת, ובמקומה מובילה בהצלחה רבה את קבוצת הכינור השני התאילנדית הצעירה קמולמס צ'רנסוק. עכשיו, כשרוב רובם של נגני התזמורת צעירים מאוד שקרוב לוודאי יישארו במקומם עוד שנים רבות, לשאלתי, לאן ילכו הנגנים שיסיימו את האוניברסיטה בעוד שנה או שנתיים, תשובתו של ד"ר סוגרי הייתה נחרצת: הטובים באמת ימצאו את מקומם גם בנגינה וגם בהוראה. יתרה מכך, הביקוש למוסיקאים בדרום מזרח אסיה גדול, ותהיה די עבודה למוסיקאים הצעירים.
אדרבה, בקרוב יפתח ד"ר סוגרי הבלתי נלאה אקדמיה תזמורתית בעיר פטאיה הקרובה לבנגקוק. אם נוסיף לזה שהפילהרמונית של תאילנד מופיעה באולם מפואר של למעלה מ-2000 מקומות שנבנה ביוזמתו של סוגרי, אפשר לומר בוודאות כי הפרויקט שלו - העלאתה של תאילנד על המפה הבינלאומית של המוזיקה הקלאסית - הצליח מעבר לכל דמיון. בסופו של דבר, המפתח להצלחה היה פשוט: הוא שכנע את מקבלי ההחלטות ובעלי הממון שהדבר הגדול הזה נעשה על-ידי מעטים, ולכן יעלה להם יחסית מעט מאוד.
