רוב החברים שלי בפייסבוק תוקפים בחריפות את אלה שלא הגיעו לעצרת התמיכה לחייל שירה בחברון במחבל. קוראים את נעדרי העצרת בכינויי גנאי חריפים למדי: בוגדים, פחדנים, עצלנים. כיוון שלא הלכתי לעצרת, כל האשמות האלה מכוונות גם אלי, ולכן אני מרגיש צורך אם לא להתגונן, אז לפחות להסביר את עצמי.
קשה לי להזדהות עם המסרים של תומכי העצרת. הדבר החשוב ביותר שמפריע לי לצאת לרחובות ולהפגין למען אותו חייל - זה שמכנים אותו "הגיבור". משהו כאן לא מסתדר. או שאני לא מבין את משמעות המילה "גיבור", או שבכוונה מנסים להטעות אותי. במה התבטאה הגבורה של החייל? בזה שהוא ירה במחבל השוכב על הארץ?
גיבור הוא לא. זה חד-משמעי. אולי הוא גילה עירנות, קרא טוב מאחרים את התמונה, אבל איפה כאן מעשה גבורה? ועכשיו, כשיודעים שלא הייתה על גופו של המחבל פצצה, גם עירנותו לכאורה ויכולתו לקרוא נכון את התמונה מוטלות בספק רב.
הרפת חוקים לו היו קוראים לגלות הבנה לחייל שנקלע בעל כורחו לסיטואציה לא פשוטה שילד בן 19 אינו אמור להיות בה - מילא. ליבי איתו ועם הוריו, אבל איני רואה כאן מזימה נגדו. הוא לא רשע, הוא טעה, ואת הטעות יש לברר, ואם יש לשלם עליה מחיר - עליו לשלם אותו. ברור כי מיד אחרי המקרה היה על המפקדים של החייל לקחת ממנו את נשקו, וזה אומנם מה שעשו. ברור כי היה עליהם לפתוח מיד בחקירה (גם זה נעשה). צצו גרסאות שונות על התקרית, ועל מניעיו של החייל, ולכן אין מנוס מבירור האירוע בבית דין צבאי. אם יש הוכחה להפרת חוק או להפרת הוראות הצבא - עליו להיענש. אך על מערכת המשפט להכריז חד-משמעית: אין יורים במחבל מנוטרל.
החייל היורה הוא לא גיבור שלי, גם כי במעשהו הוא שיחק לידיהם של אויבינו. הוא סיפק להם את מה שחסר להם: דוגמה של הפרת חוקי המלחמה. ראשי הרשות אינם אבלים על מות המחבל. נהפוך הוא. הם דווקא חוגגים, ורק מצפים למקרים דומים כדי להעצים את ההאשמות נגד ישראל ולהוכיח שטענותיהם על אכזריותו של צה"ל צודקות.
לעולם לא אשכח תמונות של הראיס
יאסר ערפאת כשבאינתיפאדה השנייה לפני עשור ומחצה ביקר בבית חולים בעזה אצל אזרחים פצועים ולא הצליח למחוק את החיוך הרחב מפניו: כל פצוע כזה היה נכס עבור מכונת התעמולה שלו.
רוב הציבור אני יכול לגלות סלחנות לחיילינו שאינם מצליחים למנוע לחלוטין פגיעה באנשים שאינם מהווים סכנה מיידית, אבל לקרוא לחייל הטועה "גיבור"?
אני יכול גם להבין את התגובה הזועמת של שר הביטחון שלנו. בעיני העולם הוא האחראי לכל מעשה של כל חייל שלו - ובצדק, והסתייגותו ממעשהו של החייל מובנת - כל עוד לא הינחה את החיילים לפעול בצורה כזאת. על שר הביטחון להבטיח ביטחון לעם, ולקבל על עצמו משימה כבדה זו ואת האחריות עליה. אבל בשום מקום לא כתוב שהוא חייב להיות מוכן להיעצר במדינה אירופית על כך, שחייל בלתי מנוסה ופזיז נבהל והפר חוקי מלחמה. זכותו לגנות מעשים כאלה גם כדי שיהיה ברור כי לו אין חלק בכך. וחשוב מכל: על השר לשדר מסר לאנשי המערכת שעליה הוא מופקד כי התנהגות כזו אינה הדרך של צבא הגנה לישראל.
אחד הטיעונים הנשמעים הוא כי החייל הוא בעצם ילד בן 19. הר יש בצה"ל לוחמים בני 18. אם מדובר בילדים ולא בגברים, אני מסכים לקרוא לפתיחת הנושא לשיח ציבורי, ואם יש הסכמה של רוב הציבור כי בני "העשרה" אינם חייבים לשאת נשק שהורג - אולי יש לעלות בחקיקה את גיל הגיוס.
ימין קצינוי עצרת ולקמפיין למען החייל היורה היה גם פן של מסע נגד הממשלה. פעילי ימין, ש"חוגגים" את המקרה ותוקפים את הממשלה על העמדתו לדין של החייל היורה, יוצאים מן ההנחה שלפני העם עומדת הבחירה בין
בנימין נתניהו לבין איזה מועמד מטעמם. הם אינם מבינים כי שוב הם משמשים בובות במשחקו המתוחכם של השמאל הקיצוני הישראלי, ששופרו הוא התקשורת, והוא מצליח לגרום לסדק במחנה המרכז-ימין. גם בבחירות הבאות יהיה עלינו לבחור בין נתניהו למועמד שייתמך על-ידי התקשורת. מועמד הימין הקיצוני ישמש רק "ספוילר" לנתניהו.
יתרה מזאת: בימים אלה התקשורת מראה לאנשי המרכז את "פרצופו המכוער" של הימין הקיצוני, משדרת שוב ושוב את הביקורת על נתניהו, והיא עלולה להצליח בסופו של דבר להעביר את קולותיהם מה"ליכוד" למפלגת "רווחה" או למפלגת "הדמגוגיה", שאחרי הבחירות תחבור לקואליציית שמאל-מרכז שוודאי תקדם את האג'נדה של התקשורת. ואז לכל הגיבורים מהימין יהיו אפשרויות אינספור להפגין ולערוך עצרות נגד עקירת ישובים, נסיגות צה"ל, מסירת שטחים שלא יביאו לשום הסדר מדיני, אלא רק יעצימו את תיאבונם של הפלשתינים, ירחיקו כל הסכם שלום ויסכנו את בטחונה של ישראל.
