לינדה צרצור היא אחת הדוברות המוכרות של האנטישמיות האיסלאמית בארצות-הברית. היא כמובן אינה אנטישמית אלא רק אנטי-ישאלית ואנטי-ציונית, ורק במקרה הישראלים הציונים הם גם ברובם המכריע יהודים.
כשבאה צרצור לבחור את מועמדה לראשות המפלגה הדמוקרטית ולנשיאות ארה"ב, אין לה ספק מי האיש שלו תעניק הקהילה הערבית-אמריקנית את קולה:
ברני סנדרס, היהודי מברוקלין, הסנטור מוורמונט. במרוץ שבין
הילרי קלינטון, ידידתה של סוהא ערפאת, לבין ברני סנדרס, אין לצרצור ספק מי הראוי לתמיכה.
דירבורן מישיגן, הישוב הצפוף ביותר של ערבים מוסלמיים בצפון אמריקה, יצאה במלוא עוצמתה לטובת ברני סנדרס, מצהירה לינדה צרצור בגאווה. יש לנו כוחות באילינוי, יש לנו כוחות בפלורידה, ראשי המפלגה הדמוקרטית מתחילים לשים אלינו לב, ובראשם ברני סנדרס.
מוסיפה לסיפור
רמאז עבד אלגדיר, מוסלמית אמריקנית השואפת לשנות את העולם דרך מערכת המשפט הבינלאומי. באחת מאסיפות הבחירות של סנדרס, החלה עבד אלגדיר לתשאל את סנדרס בנושא האיסלאמופוביה.
סנדרס הזמין אותה אל הבמה, חיבק אותה ומסר לה את רשות הדיבור. וכך ענה סנדרס על נושא האיסלאמופוביה: אני יהודי. משפחתי נרצחה במחנות הריכוז וההשמדה, אעשה כל שביכולתי להסיר את כתם הגזענות הקיימת זמן ממושך בארץ הזו.
ברני מבטיח וברני מקיים. הוא הוציא פרסומות בערבית, דיבר על הדברים שרצו לשמוע, לא על הכלכלה ותעשיית המכוניות, אלא בנושאים החשובים להם: איסלאמופוביה. והוא צדק: הערבים-המוסלמיים התגיייסו למענו בהמוניהם, נהרו לקלפיות ונתנו לו את קולם עד כדי ניצחון על יריבתו הילרי במדינת מישיגן.
וכך שבר סנדרס את המחשבה המקובלת שערבים מוסלמיים לעולם לא יתמכו ביהודי. ואכן סנדרס מקבל את תמיכתה של הקהילה הערבית-מוסלמית בכל רחבי ארה"ב, אומרת צרצור. הוא מסר את רשות הדיבור למוסלמים בטאמפה, הוא אומר שהערבים-המוסלמיים הם חלק מן הקהילה ורצונו לשמוע את קולם (מישהו מדמיין את
דונלד טראמפ מוסר את רשות הדיבור למתפרץ מן הקהל)?
כשהתנגדות להסתה לרצח היא איסלאמופוביה מוחמד אלביארי מגדיר את עצמו כרפובליקני מאוכזב. בימיו של הנשיא בוש הקהילה הערבית אמריקנית תמכה בו והוא תמך בה, ויצא חוצץ נגד כל איסלאמופוביה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. עכשיו אלביארי אינו מוצא את עצמו במפלגה הרפובליקנית שכבר אינה נשלטת בידי משפחת בוש.
מי הם הנציגים הללו של הכוח העולה, הערבי מוסלמי, בשתי המפלגות? לינדה צרצור שייכת לאגף הקיצוני שמאלי ביותר של המפלגה הדמוקרטית, ועיקר כוחה בא נובע מפעילות ארגונית הקשורה לשנאת אמריקה וישראל. ביתה האידיאולוגי הוא "האגודה האיסלאמית של צפון אמריקה", שהיא סניף מוכר של "האחים המוסלמים".
לטענתה, אמריקה מוציאה להורג צעירים מוסלמים ברחובות. היא פועלת כדי לסכל את המעקב המתחייב אחרי באי מסגדים קיצוניים בעקבות פעולות טרור איסלאמי. היא תומכת נלהבת של הג'יהאד הפלשתיני נגד ישראל. מלחמתה בישראל היא בעיקר ברשתות החברתיות, כגון אותה תמונה בטוויטר שבה הציגה צעירים ערבים עם מקלעות אבנים מול החיילים הישראלים כ"מהות האומץ". את האיש שענה ואמר כי זוהי "מהות האלימות הברברית" כינתה "מפלץ ציוני". היא זכתה לשבעה ביקורים לפחות בבית הלבן של אובמה, כסמל של שינוי ותקווה. ועל כל אלה זכה הארגון שהקימה, "האגודה הערבית-אמריקנית של ניו-יורק", לתמיכה של 10 מיליון דולר לחמש שנים כדי לקדם את המאבק באיסלאמופוביה. ולא בכדי. לינדה צרצור היא מגייסת-קולות רבת פעלים בשירותו של ראש העיר ניו-יורק הנוכחי, די-בלאזיו, שגם הוא מן האגף הקיצוני של הדמוקרטים, ושמבחינה איסלאמית נתפס כמשלם דמי חסות לקהילה המוסלמית כדי להמשיך את חייו הפוליטיים.
מוחמד אלביארי הגיע בשיא הקריירה שלו לכהונת יועץ במשרד להגנת המולדת בממשל אובמה. הוא נאלץ לרדת למדרון אחורי כשצייץ אודות שיבתה הבלתי נמנעת של הח'ליפות האיסלאמית. תמיכתו ב"אחים המוסלמים" היא בלתי מסויגת, וכנציג רשמי של ארה"ב, תמך בהתקרבות לכל הארגונים האיסלאמיסטים. כחבר רשום במפלגה הרפובליקנית של טקסס, הקים אלביארי ארגון בשם "המוסד לחופש וצדק". את התמיכה הכספית להקמת הארגון קיבל דרך חברותו במוסד למנהיגות איסלאמית אמריקנית שאחד מתומכיו הוא הנסיך הסעודי אלווליד בן טלאל, שגם הוא בסופו של דבר חלק מן הממסד של "האחים המוסלמים". הוא נוהג לבקר את הפעילות של מערכת הביטחון האמריקנית נגד ארגונים תומכי חמאס, שמוגדר רשמית כארגון טרור. הוא חבר במועצת המנהלים של המסגד הראשי של טקסס שממנו התנהלה פעילות עניפה של תמיכה כספית בחמאס. בדף המרשתת של המוסד לחופש וצדק מציין אלביארי כי לפני שהיה ללוחם צדק, עסק בבנקאות ובטכנולוגיית מידע. אלא שבמציאות יש לו תעודה רק מאוניברסיטה איסלאמית כלשהי בנושאי ממשל וחוק איסלאמי. על כל הישגיו אלנ זכה מוחמד אלביארי להיות ליועץ בכיר של הנשיא אובמה לענייני ביטחון לאומי.
יהודים הפועלים למען ישראל מוצאים עצמם תחת הזכוכית המגדלת של חשד הנאמנות הכפולה ונאלצים לכלכל את מעשיהם ודבריהם בזהירות רבה. לערבים מוסלמיים פעילי "האחים המוסלמים" אין בעיה כזו. מובן מאליו שאין סתירה אפשרית כלשהי בין פעילות קולנית ונמרצת נגד מערכת הביטחון האמריקנית, נגד השותפות הביטחונית הישראלית-אמריקנית, נגד כל ביטוי של ציונות, לבין טובתה של ארה"ב. אין קשר בין פעילות פרו-ג'יהאדיסטית נמרצת בחלק גדול משלושת אלפי המסגדים בארה"ב לבין פעולות הג'יהאד של מוסלמים אמריקניים כגון רוצחי סאן-ברנרדינו. הסתה לאלימות ורצח, במיוחד המופנים נגד יהודים, אבל גם נגד כל סמל ממשל כגון שוטרים, היא
חופש הביטוי המוגן על-פי החוקה האמריקנית, ואילו התנגדות להסתה לאלימות ורצח היא איסלאמופוביה. זה תורתו של ברני סנדרס, כמו זו של כל יהודי או נוצרי שקיבל עליו את עליונות האיסלאם.
יהדות החסות של צפון-אפריקה, תימן וכל ארצות הרוב האיסלאמי פרקה מעליה את עול החסות והייתה לריבונית בארץ ישראל. ואילו בני החסות החדשים הם יהודי ארה"ב שנכנעים לג'יהאד של "האחים המוסלמים" בצפון אמריקה, וכדי למצוא חן בעיני אדוניהם החדשים, הם שופכים את מרירתם על יהודים שפרקו מעליהם את העול. בושה וחרפה, אבל זוהי המציאות. עם כל הכבוד לתפיסת העולם של היהדות המתבוללת, החסותית, הרי שאובדנה הדמוגרפי-תרבותי הולך ונעשה הבעיה שלה, ולא של ישראל או של ארה"ב.
