אם אטען שחלק משמעותי מהרשימות, הכתבות וה"תחקירים" שמתפרסמים בעיתונות הישראלית, בתקשורת המדוברת וברשתות החברתיות, הן "יצירות מוזמנות"
1 עם רמה עיתונאית ומקצועית ירודה, לא יהיו רבים בציבור שיתפלאו על הדברים או יחלקו עליהם מכל וכל. אלה שיחלקו, יהיו ברובם "מגיבים סדרתיים" - אלה שלרוב פוסלים חומר שהם קוראים על יסוד "תחושות בטן", הזדהות או חוסר הזדהות פוליטית, או התגייסות סקטוריאלית-אינטרסנטית. חלק מכלי תקשורת מאופיינים על-ידי הוויה זו יותר מאחרים - למשל: עיתונים כמו
ידיעות אחרונות, שלהם אג'נדה אישית, מוסווית כאג'נדה פוליטית או אחרים, דוגמת
הארץ, שלגביו אני מצטרף לדברי לפיד, שאמר לא מכבר:
2 הארץ הוא אנטי ציוני, אנטי ישראלי והוא כבר לא באמת
עיתון".
הפעם לא אעסוק במקרים בולטים של נסיונות להבנית התודעה הציבורית בארץ ובחו"ל
3 ביחס לישראל, באמצעות השמצות, חצאי-אמיתות, פרסומים מגמתיים וחד-צדדיים, סיקור שטחי וסלקטיבי והפיכת מקרים מועטים ושטחיים לחזות כוללת של המציאות. אתיחס למספר דוגמאות שהן "סובטיליות" (מתוחכמות-מִתחכמות) יותר, ועושות מאמץ קל עד בינוני להסוות את כוונתן האמיתית - השחרת פרצופו של השלטון וכרסום במורל הלאומי; במילים אחרות:
מלחמת התשה פסיכולוגית.
"אפילו צה"ל כבר לא חסין", יובל רבין, ידיעות אחרונות, 10.4.16, עמ' 2; בכותרת המשנה של הרשימה הנ"ל, (אחרי הכותרת הראשית, שבעצמה מעוררת סימן שאלה) נכתב: "...תהליך הדה-לגיטמציה שהכרנו... שהיה מנת חלקם של מנהיגים פוליטיים ושל ראשי מערכת הביטחון, מופנה עכשיו כלפי מפקדי צה"ל בכל הרמות. עצוב מאוד לראות את שר הביטחון יעלון עומד בדד, באומץ ובנחישות, מול הגל העכור המופנה כלפי הדבר היחיד שלגביו עוד היה קונצנזוס - צה"ל". כבר מזמן לא קראתי רשימה, שכמות וחומרת הסתירות הפנימיות שבה היא כל-כך יסודית וכל-כך מנותקת מהעובדות. כמעט כל מלה שניה בדבריו של יובל שגויה או מעוותת את המציאות. הביקורת לא כוונה לצה"ל אלא לרמטכ"ל ולשר-הביטחון. שניהם שגו בהתייחסותם הראשונית לנושא ועל כך בוקרו ובצדק. את הדה-לגיטמציה הראשונית, עשו לצה"ל גורמי השמאל במלחמת לבנון הראשונה - לא שכחנו. את סירובי הפקודה הסיטונאים מצאנו, לרבות אצל קצינים בכירים שנמנים אידיאולוגית על השמאל, לראשונה שם, במהלך המלחמה. את הסיסמאות "שרון רוצח" ו"בגין רוצח" למדנו והפנמנו באותה מלחמת-שבר. את המאבקים האנטי-דמוקרטיים שכוונו לכפות על ממשלה נבחרת מדיניות מנוגדת לדעתה, עמדותיה ורצונותיה, חלקם תוך כדי הלחימה, מצאנו שם. רוב הדברים המבוקרים כיום על-ידי השמאל אצל הימין, הם תולדה של מה שלמד הימין מהשמאל שם ולאחר מכן. השאלה המרכזית הנובעת מכך, היא האם שנינו חיים בעולם אחר, או שיובל איבד את הכושר להבחין בין מה שבאמת אומרים מבקרי הרמטכ"ל ושהב"ט לבין מה שהוא מבין מדבריהם.
למען התקינות הפוליטית (שאני רואה בצורתה האובססיבית שפשתה במקומותינו, צרה צרורה), אציין שגם אני הייתי בין אלו שביקרו את הרמטכ"ל ושר הביטחון על דבריהם, מיד לאחר פרסום פרשת החייל היורה בחברון. הביקורת, שלי ושל רוב המגיבים האחרים, התייחסה לדברי הרמטכ"ל באירוע זה, בין היתר משום שבאו לאחר אירוע "הטפת המוסר" המיותרת שלו, בה גרס שאין צורך לרוקן מחסנית במחבלת שתוקפת במספרים. זו צורה עלובה של מתן הנחייה של מפקד עליון לפיקודיו. הנחיה ביצועית, בכל מקרה, אינה צריכה להינתן בפורום של התקשורת, שבחלקה הגדול עויינת ובחלקה משוחדת בעמדותיה; היא צריכה להינתן במסגרות הצה"ליות המקובלות.
בלתי אפשרי הביקורת כלפי שר-הביטחון הייתה בעלת אופי דומה. שר-הביטחון, כידוע, איננו דרג צה"לי, אלא דרג פוליטי. עמדותיו אינן הנחיות אופראטיביות לצבא, אלא הצגת מדיניות ממשלתית על-ידי שר בכיר, המתאם ומנחה את פעולות צה"ל בשם הממשלה. אם במקום לתת גיבוי לחיילים, או לשתוק עד לסיום בדיקת האירוע, הוא מוצא לנכון לתקוף אותם בלשון עוד יותר חריפה מהרמטכ"ל, בעיני הוא ראוי על-כך לביקורת. כשחיילי צה"ל נדרשים לבצע באיו"ש
כמעט את הבלתי-אפשרי, בתנאים של אולפן סרטים או טלוויזיה, וכל אחד מהם אמור לשקול בכל רגע ורגע מתי הוא מפליל את עצמו - הם צריכים לקבל מן הממונים עליהם תמיכה, גיבוי וסיוע ולא הצגה מילולית שלילית לראווה
4, בשם "התקינות הפוליטית" המגונה. האם כוונת שר הביטחון היא "לסרס" סופית את המוטיבציה של חיילי צה"ל? שכן, דומה שזו מטרתם המוסווית, אם כי במילים יפות, של כל אותם גורמים שגם שנזעקו לגונן על שר הביטחון והרמטכ"ל; כמעט תמיד אלה אותם גורמים... התקלויות חוזרות ונשנות בחיילי צה"ל ומפקדי השדה שלו, פרסום השמצות ותמונות מפלילות שאינם מייצגים את הסיפור המלא והאמיתי, לחץ פסיכולוגי על החיילים ו"שיימינג" שיטתי, אולי באמת מהווים שיטה בה משתמשים אויבי ישראל ויריבי הימין מבית, בכדי להחליש את אחיזתנו באיו"ש: - צה"ל לא יפעל מחוסר מוטיבציה, והאזרחים ישברו בגלל עוצמת האלימות שתוטח בהם?! שר-ביטחון מטעם הליכוד חייב להיות מסוגל להבין זאת ולהתחשב בכך, לפחות כפי שהוא מתחשב במוסר ההוטנטוטי שמנסים לכפות עלינו "ידידים" שמעמידים את התוקף והנתקף בשורה אחת ומול אותם קריטריוני שיפוט ערכי.
חמורה מכל היא השיטה. התקשורת מתלהמת, צה"ל ומערכת הביטחון נבהלים, החיילים מופקרים, לפחות זמנית, ומי שנלחצים כתוצאה מהתהליך כולו - הפוליטיקאים - תוקפים או מגנים את החיילים שבשטח. היכן למדנו לדבר ולשפוט אנשים הפועלים בשליחותנו תחת לחץ, עוד בטרם נבדקו העובדות, בטרם נאספו ונותחו הממצאים, בטרם נעשתה הערכת מצב שלימה ובטרם התברר מכל המקורות האפשריים, מהי התמונה העובדתית של האירוע? אין זה סוד שצלמים, עיתונאים ופרשנים עושים כיום עבודה שטחית, חלקית ובמקרים רבים גם מוטת-עמדה פוליטית. עיתונאים אינם קדושים ואסור להניח להם להתפרע בשם "חופש הדיבור" או "זכות הציבור לדעת"; קל וחומר שאסור להניח חופש פעולה כזה לפוליטיקאים עויינים.
עצם העובדה שהחייל פעל בשטח על דעת עצמו, כנראה ללא הוראות ופיקוח מפקדיו, אומרת שהיה כאן גם כשל-שליטה של המפקדים בזירה. כשל-שליטה הוא כשל-תורם לתהליך כולו, הוא חלק מהאירוע ומשליך על חקירתו.
יובל רבין טועה טעות גסה בהבנת מקור העמדה של הציבור בפרשה זו. המקור אינו התנהלות החיילים אלא התנהלות מנהליהם הבכירים והתנהלות הפוליטיקאים המתלהמים סביב האירוע.
הציבור שבע-הטפות מוסר ואינו מעוניין בהן כתחליף לעשיה ולמנהיגות. הדברים הבסיסיים נאמרו כבר אינספור פעמים, והגיע הזמן שלא רק החיילים יבינו את הפקודות; גם מפקדיהם והדרג הממונה על מפקדים אלה יבינו שהם שליחי הציבור, ושהם אמורים לפעול בשם הציבור ועבורו. בראש סולם העדיפויות חייבת לעמוד תמיד זכות ההגנה העצמית והצורך לחסוך בחיי אדם שלנו -
גם אם זה אינו מקובל על אירופה או אובמה. זה תפקידם של מנהיגי החיילים, לכך מצפה הציבור
וכאשר הוא אינו מקבל זאת, הוא מתרעם, נפגע ומגיב, וטוב שכך.
במצבים מורכבים, תמיד תתכנה תקלות וחריגות. לא כל תקלה או חריגה היא אסון לאומי ומבצעיהן אינם אוטומטית פושעי-מלחמה. מי שאינו מבין זאת, גם אם קוראים לו שר-הביטחון, ימצא עצמו בעימות גובר והולך עם הציבור. מדיניות-הביטחון של ישראל חייבת לקחת עובדה זו בחשבון, לא פחות משהיא לוקחת בחשבון, למשל, את התגובות הפלשתיניות. הפלשתינים עצמם חייבים לדעת שחיילי צה"ל שסרחו, ישפטו וייענשו, אבל לא בגלל התמונות והשקרים שהם מפיצים וישראלים שוטים עושים בהם שימוש נלוז, אלא לאחר בדיקה וחקירה.
כאשר האלימות היא תוצאה של יוזמות פלשתיניות, הענישה של חיילינו תהיה תמיד "במידת הרחמים".
לא כל אירוע בישראל הוא הקרנה חוזרת של פרשת רצח רבין. אינני רוצה לפתח כאן סוגיה זו, אבל
אני חייב לציין שיוזמי, מחוללי וממשיכי הקיטוב החברתי בישראל על-רקע של כמעט כל נושא מחלוקת בין ימין לשמאל - הוא השמאל. הוא שהתחיל בכך לאחר המהפך הפוליטי של 1977, המשיך, כאמור, במלחמת לבנון הראשונה (1982) וממשיך מאז כמעט בכל נושא של הביטחון הלאומי. לפיכך, לפחות אל יבוא בטענות על פגיעה בלכידות הלאומית.
ההפגנה בככר רבין (19.4.16) לתמיכה בחייל אלאור אזריה שירה, היא סנונית ראשונה המבשרת את תום עידן הסבלנות והסובלנות להטפות המוסר הצבועות של השמאל כלפי הימין על עמדותיו הפוליטיות והערכיות.
