לשון הביבים של אראל מרגלית

בעוד כמה שבועות ייסגר, כנראה, תיק החקירה הפלילית נגד יצחק הרצוג. הפעם, הוא לא שמר על זכות השתיקה - ולכן מתקשים, מן הסתם, חוקרי המשטרה לגבש עמדה ברורה כלפי החשדות נגדו. הם בוודאי יודיעו ליועץ המשפטי לממשלה שייתכן שהוא לא ידע או לא שמע או לא ראה או לא הבין שתרומות אסורות זורמות לקופתו. אבל, כל אלה לא יחזירוהו למסלול מנצח. זאת, כיוון שהמפלגה שהוא עומד בראשה איננה נראית כמפלגת שלטון. יש בה הרבה נרגנות ודם רע - ויש בה את אראל מרגלית. איש מפחיד בעליל. הקשבתי לדברים שהוא אמר במסרון שהוא שלח לרבים מתוך תקווה שמי שיאזין להם יתפקד והבנתי שהוא רוצה שיחזירו לו את המדינה. לא הבנתי בדיוק מי לקח אותה, ובאילו נסיבות, אבל המסר כולו נשמע מאיים - ולא נעים להאזנה. זה לא האיש שהמפלגה הזאת צריכה. זה אדם שיוליך אותה לתהומות שיש בהם הרבה בהמיות - ומעט מאוד תקווה. אם זאת הבשורה החדשה של "המחנה הציוני" אז מוטב לה, לציפי לבני, לחזור ולחפש לעצמה אכסניה חדשה. היא כבר רגילה לקפיצות האלה. אני פשוט לא רואה אותה עומדת ליד האדם הזה, כמו שהיא עמדה לצידו של בוז'י הרצוג, ומניפה ידיים בתקווה שאף אחד כבר לא זוכר את מעלליה בעבר. מכל מקום, אינני יודע מאומה על אראל מרגלית - אבל ברור לי שזה איש של ריב ומדון. שמעתי את דברי הבלע שהוכתבו לו, ללא ספק, בידי "יועץ אסטרטגי", מן הסוג שמלווה, בדרך כלל, אופורטוניסטים פוליטיים - ואמרתי לעצמי שהם מזכירים לי מנהיגים מתקופות אחרות. שקרים וחצאי-אמיתות שימשו בדבריו של אראל מרגלית בערבוביה. כך מדברים מי שרוצים להשתלט על מפלגות בכוחה של דמגוגיה מאוסה כשהם נושאים לשווא את הדגל הדמוקרטי. אבל זאת לא עיקר הבעיה של המפלגה שבראשה עמד פעם דוד בן-גוריון. הוא לא נזקק, בזמנו, לכותרות בומבסטיות. הוא עשה את מה שצריך היה לעשות במהלך מלחמת העצמאות. בלי להתנצל - ובלי למצמץ. הוא פרץ את "גבולות החלוקה" - והורה לצה"ל להראות לערבים שהם החמיצו את השעה להקים לעצמם מדינה. כעת, מפלגתו של דוד בן-גוריון הפכה ל"מחנה הציוני". כינוי מכובס לערב-רב של בעלי דעות מנוגדות. השם הזה לא הוסיף, כמובן, לאמינותו של "המחנה" הזה שהתקבצו בו לא מעט גורמי שמאל רדיקאליים ואנרכיסטים-להכעיס. רבים מהם מזדהים, ללא ספק, לחלוטין עם הדרישה להקים "מדינה פלשתינית" על-פי המתווה שנקבע ב-1947 בעצרת האומות המאוחדות. כלומר, גם על שטחים שנכבשו במהלך מלחמת העצמאות. הערבים, המחזיקים עתה בתעודות זהות ישראליות, אלה שלא ברחו או גורשו, או עזבו את מקומות מגוריהם מכל סיבה אחרת, פשוט נכלאו בתוך המדינה היהודית בסוף המלחמה שנכפתה אז על היישוב היהודי שרק רצה בהקמת בית לאומי לעם היהודי על-פי ההבטחות שעוגנו במסמכים בינלאומיים. צבאות של שבע מדינות, ביחד עם כנופיות פורעים מקומיות, ניסו למנוע מהיהודים מלממש את חלומם - והסוף ידוע. כעת, הערבים, כולם, גם אלה וגם אלה, בוודאי מקווים שיום אחד גלגל ההיסטוריה ייסוב לאחור וששאיפתם לשלוט בכל ארץ ישראל המערבית תמצא את ביטוייה בשטח. זה לא יקרה, כמובן, אבל אסור לנו לשגות באשליות. זוהיר בהלול, איש "המחנה הציוני", אומר את כל מה שכל ערבי, משני צידי ה"קו הירוק", חושב עליו - ומייחל לו. לזוהיר בהלול מותר, כמובן, לשואף לכך שמשפחתו תחזור לחיפה, אולם מה זה אומר על המפלגה שמטעמה הוא נבחר לכנסת. הוא, כמו אחמד טיבי או חנין זועבי, לעולם לא יקרא ל"זכות השיבה" בשמה המפורש - אבל זה מה שהוא רוצה. מבחינתו, זה בסדר גמור - אבל לנו, היהודים, מותר לחשוב אחרת; שאיננו רוצים שהאנשים האלה ינהיגו את המדינה היהודית. כך-או-כך, לשון הביבים של אראל מרגלית בוודאי שלא תחזיר את המפלגה שבה חבר זוהיר בהלול לדרך שבסופה ממתין הגה השלטון.