פריחת האזדרכת, ריחה המדהים ופרחיה הסגולים מסמלים לכל אחד את בוא האביב. עבורי הסגלגל עם הניחוח המשכר ציין, מאז עמדתי על דעתי, את יום הולדתו של אחי הבכור. במסגרת טיולי חול המועד פסח עלה באפי הריח הכל כך מוכר. כאשר הפניתי מבטי אל עבר העצים סביבי באזור צומת צמח נזכרתי מיד כי היום, 29 באפריל 1943 הוא יום הולדתו של אחי, אשר. זה שהלך לעולמו בגיל 32 מהתפרצות פתאומית של סוכרת שטופלה באופן שגוי (בלשון המעטה) בבית החולים אליו הגיע במהירות. לא מקרה הוא שהרופא אמר לי: "אנו מכירים באחריותנו למות החולה". כאילו שלבנו בן השנה - דני, זה שעדיין היה ברחם אמו (בחודש השמיני להריונה) - אורי, לרעייתו- ישראלה, לאמי -טוני - שבעת המרורים ולי "ההודאה באחריות" שינתה במשהו.
את יום פטירתו אני זוכר כאילו היה רק היום ולא לפני יותר מ-40 שנים (1975). בעיקר את רגע כניסתי לבית החולים. את הסחרחורת שתקפה אותי בדרך מהמונית לכניסה כאשר הרגשתי את מה שטרם ידעתי. את אמי יושבת הלומה ובוכייה במסדרון. ואחר כך את הדקות הארוכות מתחת לביתו בעודי (בחור צעיר בן 23) מנסה למצוא פתרון שכלתני לדרך בה אעלה לדירתו ואבשר לרעייתו ההרה את הבשורה הנוראה. זו שנאמר לה רק שעות ספורות קודם לכן עת ליוותה אותו לבית החולים: אל תדאגי זה שום דבר. ניתן לו עירוי (בדיעבד- גלוקוזה למי שלקה בהתפרצות פתאומית של סוכרת) והוא יחזור הביתה כמו חדש.
כמעט שמונה שנים אחרי אשר יצאתי אני לאוויר העולם. גדלנו בדירת חדר וקצת במרכז תל אביב. מה שפעם נקרא צפון תל אביב. קרן הרחובות אהרונוביץ ולוריא. ישנו באותה ספה נפתחת בהול הקטנטן. עשינו ביחד אמבטיה, נגררתי אחריו לכל חור ולכל מקום ועל אף הפרשי הגילים הגדולים בינינו היה בינינו קשר יוצא דופן. הוא נבע, לדעתי, מהשינה במיטה המשותפת או ליתר דיוק מהזמן שלפני השינה. אחי, אשר, לימים סופר שפרסם עשרות רבות של ספרים, התאמן עלי כבר מינקותי. מדי לילה היה מספר לי ספורים על ההוואי השכונתי. דמויות אמת עם פולקלור פרי מוחו הקודח.
הוא בן 9-10 ואני בן שנה - שנתיים בולע ברעבתנות את יצירותיו. כך זה נמשך במשך שנים. נראה שמותו הפתאומי של אבינו (אני בן 9 ואשר בן 17) תרם גם הוא לקשר המיוחד בינינו. אולי השנה שהלכנו יחד להגיד "קדיש" בבית הכנסת הסמוך לביתנו שלוש פעמים ביום ואולי ההומור השחור שפיתחנו עת עלינו לקבר מדי שנה ואולי הכול ביחד.
כישרון יוצא דופן היה לו לאחי. לא רק שבכל שיחה הפך לדמות המרכזית אלא, בעיקר, ביצירתיות שבו. הוא כתב ספרי איכות: יללת חצות, כרושתינאות, האסם וקרוקיתאות. לצד ספרי האיכות פרסם עשרות ספרים מפרי עטו ומתרגומיו ובהם תרגום מאנגלית ומגרמנית של סדרת ספרי קרל מאי וסדרת האימים כמו גם ספרי פטריק קים, המלאך, האימים והרומן הרומנטי. כמוכן תרגם מאנגלית את ספרו הנפלא של אלברטו מורבייה "מסע בסין האדומה".
בשנותיו האחרונות פנה גם לציור על בד וצייר עשרות ציורים ששני מוטיבים בלטו בהם: מוטיב ההריון והלידה (שהעסיק אותו בתקופה בה ציפו לילד) ומוטיב המוות ואפסות האדם מול איתני הטבע- מוטיב שאושר באופן כה טרגי במותו.
משנפטר, טרם מלאו לו 32 שנים, משסרקתי במוחי את קורות חייו ואת תפוקתו היצירתית חזרתי ואמרתי לעצמי שאשר בפחות מ-32 שנים יצר יותר משאדם רגיל מפיק מעצמו במשך שני גלגלי חיים. עשרות ספרים, עשרות תרגומים ועשרות ציורים. נראה שיש איזשהו סדר בעולמנו. אנשים חיים על-פי לוח של יצירתיות ולא על-פי מניין שנים. על-פי מניין זה ברור שאחי, אשר, זכה לאריכות ימים.
