מדינת ישראל מעולם לא הייתה כוס התה של הלייבור הבריטי. בתולדות המאבק על הקמת המדינה היהודית בארץ זכור במיוחד לרעה ארנסט בווין, בעת שהיה שר החוץ של מפלגת העבודה האנגלית, בשנות הארבעים של המאה החולפת.
היה זה בווין, הידוע לשמצה, שהוביל, לאחר מלחמת העולם השנייה, את המדיניות הבריטית למניעת עליה חופשית לארץ ישראל. הוא גם האיש שסירב בתוקף לבטל את גזירות "הספר הלבן", ובלבד שלא לאפשר את כינונה של מדינה יהודית. לא בכדי הוא השווה לא אחת בשל כך לצורר
אדולף היטלר.
מסתבר שיורשיו העכשוויים של ארנסט בווין בלייבור ממשיכים גם כיום לאמץ את דרכו. האמת ניתנת להיאמר שבהתבטאויותיהם הארסיות יש יותר נימה אנטי-ישראלית מובהקת מאשר נימה אנטישמית גרידא, באשר הן קושרות, במפורש, בין הציונות לבין הקולוניאליזם.
מהות אימפריאליסטית ואולי עשויות להעיד על כך, יותר מכל, אמירותיהם הארסיות של שניים מעמודי התווך בלייבור - האחת, של קן ליוינגסטון, לשעבר ראש עיריית לונדון, שממנה מתפרש שהיטלר היה, למעשה, ציוני, באשר בזכותו הוקמה ישראל; ואילו השנייה של חברת הפרלמנט אז שאה, שעל-פיה ראוי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני על-ידי העברת ישראל לארה"ב.
אומנם אמירות של שניים בלבד, אבל כאלה שבהחלט משקפות את הלכי הרוח הכלליים של הלייבור כיום. ולמען הגילוי הנאות - ראוי להודות שישראל נתפסת בעיני הלייבור הבריטי כלא יותר משריד של היסטוריה מערבית גזענית מחפירה ונטולת כל הצדקה מוסרית.
ושלא תהיה לרגע טעות. מקור התנגדותו העזה של הלייבור לציונות בכלל ולישראל בפרט אינו נעוץ בכיבושה של הגדה המערבית דווקא, ואף איננו קשור לסבלם של הפלשתינים. הוא מתבסס יותר על התפיסה הנחרצת שבעצם קיומה של מדינת ישראל יש משום מתן גושפנקה של ממש להגדרתה כמהות אימפריאליסטית, הנעדרת כל מוסריות מינימאלית.
