מפעם לפעם מזדמן לי לקרוא דברים שכותבים אנשים במחנה הפוליטי שאינני נמנה על חבריו או אוהדיו. פעמים נראים הדברים מנותקים מהמציאות ופעמים קוראים עליה תיגר. אין ספק, השמאל עדיין איננו מבין מה קרה לו ומה קורה. הוא עדיין חי בבועת האליטיזם המניעה רבים בתוכו לחשוב, שהשחיקות והחריקות המתרבות במעמדו ובעוצמתו הציבורית והפוליטית בישראל, הן תקלות שצריך לתקן ואפשר לתקן במעט מאמץ נוסף. מעטים מזהים תזוזה טקטונית ושינויים בלתי-הפיכים. המשלימים, בולעים רוק ומפנימים צורך להתפשר, ואלה שאינם מוכנים להתפשר, פורשים לברלין או לוס-אנג'לס, או קוראים להערך ל"מהפיכה הבאה".
מקור שמספק חומר לא אכזב בנושאים אלה הוא האתר "עבודה שחורה". אינני קורא את כל המאמרים באתר העוסקים במחלוקות העקרוניות והיישומיות שבין הימין לשמאל בישראל, ואפילו לא את רובם - זה מעל לכוחי; אבל אני קורא מפעם לפעם אחדים מהם. זו אינה "דגימה מדעית", אבל אני מוצא אותה מספקת לקבלת תמונה על הלך הרוח השלוט בקרב "אנשי שלומנו". כמעט כל מאמר שקראתי בשנה האחרונה, הוא בגדר "התעלות שלילית" על קודמיו. המאמר האחרון שקראתי רק לאחרונה, נכתב על-ידי נטע חוצן
1, ואני מוצא בו קפיצת-מדרגה לעבר הנכונות ל"הכרזת מלחמת-אזרחים בישראל" בין הימין לשמאל, אם "הימין לא יקח את עצמו בידיים". הפעם החלטתי להגיב.
התחושה הראשונית אצלי למקרא המאמר, בין השורות ובתוך השורות, היא של עולם מדומיין, של דמוקרטים שאינם יודעים מהי דמוקרטיה, שאינם מכבדים דמוקרטיה אלא אם היא משרתת את רצונם, ואינם מוכנים להשלים עם החלטות נורמטיביות שאינן עולות בקנה אחד עם ההשקפות והתובנות שלהם. היתרון הגדול והחשוב ביותר של דמוקרטיה, הוא בכך שהיא מציעה דרך לא אלימה לקבלת החלטות במסגרת קהילה, שחבריה אינם תעתיק מדויק זה של רעהו. אם מוותרים על דרך זו, הגלישה לאלימות בלתי-נמנעת למעשה.
מלחמת אזרחים כאשר קראתי בעבר דברים של קיצונים במחנה השמאל, ויש כאלה למכביר - מהם שלא השלימו עם מהפך 1977, או עם החלטות על פיתוח ההתישבות באיו"ש, עם היציאה למלחמת לבנון הראשונה, עם הצורך להעסיק עובדי קבלן כדרך להתחמק מעולה של ההסתדרות הכללית, עם מדיניות ההפרטות ועוד, ועוד - וקראו למאבק נגד "השתלטות" הימין, או "גניבת המדינה" על-ידי הימין, לא השתמעה מכך קריאה לעשות מעשה. היה ברור, לי לפחות, שזהו ביטוי של קטרזיס, המכוון לפריקת נטל התיסכולים של אומריו. כך היה גם כאשר גורמים בשמאל דיברו על "התנגדות בכוח" להחלטות שלטוניות חוקיות
2. לא קל לעבור ממעמד רב-שנים של "אליטה כרונית", לנסיגה בשלבים למעמד של "עמך"; כן, סתם עמך.
בחמש-עשרה השנים האחרונות השמאל עשה כברת דרך מעשית ארוכה מאוד לעבר יצירת מצע אידיאולוגי ומעשי למלחמת אזרחים, לשם החזרתו לעמדת בכורה חברתית-פוליטית במדינה, וממשיך בכך גם עתה. מתישבי יש"ע היו האתגר האידיאולוגי והמעשי הנמרץ ביותר לדרכו המדינית של השמאל לאחר שניתפס לזרם הפוסט-מודרני שלימים הפך גם לפוסט-ציוני. על כך זכו המתישבים החדשים שלנו ל"מסע צלב" מן המכוערים שידענו בהיסטוריה החדשה
3; משהו ברוח הסיזון של פעם. המאמר של נטע חוצן הוא צעד נוסף באותו כיוון. השמאל הלך כברת-דרך מסוכנת לעבר הפיכתו לגיס-חמישי במדינה, על-ידי כך שזנח את דרך ההכרעות הדמוקרטיות במוסדות המדינה, והחליף אותה בשלטון הרחוב, בסנקציות מסוגים שונים שאני רואה בהן מעשי אלימות, בהחרמות, בנזיפות חסרות יסוד עובדתי, בנסיונות להעלים את המחלוקות האידיאולוגיות בין שני הזרמים וליחס לימין דימויים דמוניים, כחלק ממסע שיימינג והשמצות שלוחות רסן. בהחלפת הדמוקרטיה הנורמלית בשלטון של אליטות רדיקליות באקדמיה, במערכת המשפטית ובתקשורת מגויסת, ביקש השמאל לעצור ולבטל את ההכרעות הדמוקרטיות ואת רצון העם. לעזרתו גייס מחוץ לישראל ארגונים בינלאומיים שאינם בשום דרך חלק מהמהלך הדמוקרטי הפנימי התקין של קבלת החלטות לאומיות, ולא נרתע משותפות לדבר עבירה עם גורמים אנטי-ישראלים ואנטישמיים ועם גורמים ממלכתיים ממדינות שמדיניותן, בלשון המעטה, אינה ידידותית לישראל. בקידוש הנרטיב הפלשתיני להכעיס, חצה כל גבול מתקבל על הדעת, וגרם לנו נזק חמור בזירה היהודית בחו"ל והבינלאומית בכלל.
אולם, ככל שהעמיק השמאל בדרך החתחתים בה בחר ללכת, דחף את הימין לכמה וכמה צעדים - חלקם בולטים ואחרים בולטים פחות - לביסוס העובדה שהוא כיום רוב בארץ, שהוא עומד בראש
ממשלה שנבחרה בכללי משחק דמוקרטיים וכי הוא מתכוון לתת לכך ביטוי מעשי בחיי יום-יום; כמעט מעשה בילעם קלאסי. זאת ועוד, בכל מקום שהמשחק הדמוקרטי משוחק באופן לא הוגן, או בכללים שאינם עולים בקנה אחד עם ההחלטות הדמוקרטיות של העם בישראל, הימין נרתם ופועל לתיקון המצב באמצעות הכלים וההליכים הדמוקרטיים העומדים לרשותו. הימין למד לא להתרשם מדי ולא להיבהל מסיסמאות סרק על פשיזם מדומיין תחת כל עץ רענן, אפרטהייד מפוברק או שימוש לרעה בחוקי זכויות האדם, במטרה לסרס את יכולתה של הממשלה למשול ושל הכנסת לחוקק חוקים.
גורמים עוינים מאידך-גיסא, הימין מפגר עדיין בנקיטת צעדי-מניעה אפקטיביים נגד מהלכי השמאל, שרובם ממומן על-ידי גורמים עוינים לממשלה הנבחרת, אבל החל להתפכח לאחרונה גם בכך ולתקן ליקויים אלה. כשישלים את בניית עמוד השדרה החדש שלו, יהיו לשמאל, כנראה, סיבות נוספות להתלונן, משום שהוא לעולם אינו מתבונן במראה כאשר הוא מבקר אחרים.
ההיסטוריה הלא ארוכה שלנו בעידן החדש, מלמדת שמאז מלחמת לבנון הראשונה, עת נפרד השמאל מהקונצנזוס הציוני הלאומי, שנתן למדינה את מירב חוסנה הלאומי והלגיטמציה הבינלאומית והפנימית הרחבה, למיצוי יכולותיה וזכויותיה, הוא ממשיך בדרך הקלוקלת והנלוזה הזו. עתה הוא טועם מפירות הבאושים שיצאו מבית-מדרשו. אך מבלי להיות חלק מצמרת ההנהגה הלאומית; הדבר קשה ומתסכל. חלק מחברי מפלגת העבודה כבר הפנימו זאת. בשמאל הקיצוני עדיין מנופפים בגדלים האדומים וחיים בלה-לה לנד, אבל גם הם או רובם ירדו לשורש העניין בסופו של דבר. אם לא יעשו זאת בכוחות עצמם, יעזרו להם בכך הידידים באירופה ובמזרח-התיכון. מי שלא למד את השיעור של שואת אירופה, ייאלץ לחזור על הקורס - בעניין זה נפלאות דרכי ההיסטוריה.
האינטרסים החיוניים של נתניהו והרצוג מובילים אותם לעבר ברית-פוליטית. לנתניהו חסרים 5 - 6 מנדטים בטוחים לייצוב ממשלה בראשותו, ואם לא יזהר, יאבד עוד 8 - 10 מנדטים מאלו שיש לו כיום. הרצוג, אם לא יתחיל להשתתף בעשייה הלאומית, עשוי להחזיר את מפלגת העבודה ל"גודלה הטבעי" (כ-15 מנדטים), כשיריבו העיקרי במרכז-שמאל, לפיד, מזנב בו בעיקביות. מי שפוחד מברית מאולצת זו - טועה, ומי שסבור שהיא תוליד את "שרון" הבא - טועה ג"כ. אולם, מי שמבין שבכוחה לבסס את השלטון בישראל על שני הזרמים העיקריים בציבור היהודי הציוני בישראל, צריך להיות רגוע גם אם דרוך. למהלך כזה תפקיד חשוב בקניית זמן פוליטי: א. בהצגת התפתחות פוליטית פנימית בפני ידידם ויריבים בזירה הבינלאומית, שתניע אותם מהרפתקאות. ב. עד אשר תתבררנה תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב; החלפת השלטון שם תביא לשינויים דרמטיים, והשארות השלטון בידי הדמוקרטים, תביא לתיקונים שאינם מעוטי-ערך - כך או כך יושפעו הדברים מההתפתחויות בתוך ישראל.
ביטוי עכשווי מי שרוצה לחיות בסניף של אירופה הסוציאליסטית המתאסלמת ומתאבדת - שילך לשם (ברלין, לונדון, פריס או שלוקהולם; היינו-הך).
הימין בישראל איננו מה שהשמאל מיחס לו. הוא איננו תנועת ז'בוטינסקי של תחילת המאה ה-20, כשם שהשמאל איננו מפא"י, אחדות העבודה או השומר הצעיר של אותם ימים. במערכת השינויים האידיאולוגיים והפוליטיים שעברו על העולם ועלינו - הסתגלות פרושה מידה של שינוי והתאמה. כולם עברו שינוי, ומי שלא עמד בכך - נשר. הימין, גם כיום, הוא שילוב של ליברליזם (אבל לא ניאו-ליברליזם ופוסט-מודרניזם) כלכלי-חברתי ומדיניות לאומית מוחצנת וחזקה; שניהם יחד הם ביטוי עכשווי לציונות מגשימה במיטבה.
אם צריך לחזור ולהאבק על הבנת דברים אלה ועל יישומם - נאבק. אין בעיה; רק אל תאיימו.
