לפני ימים ספורים, ביום 30.4.16, מלאו 60 שנה להספד ההיסטורי של דיין על קברו של רועי רוטברג, בקיבוץ נחל עוז. הדברים שאמר אז משה דיין נשמעים אקטואליים היום וכנבואה שנאמרה עכשיו. להלן קטע מההספד האמור. רק קטע.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי".
"... מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על-אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא - אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.
רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי - האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
קשה לתאר באופן "חסכני" יותר במילים, ובאופן מדויק יותר את המצב דאז, ואת דמיונו למצב היום. כדי לבטא את ההוייה הקשה בה אנו מצויים, אמר משה דיין בנאומו הקצר, שנרשם לעד בדפי ההיסטוריה שלנו, את הכול. בנקודת הזמן הזו בה אנו מצויים (אחרי אוסלו כמובן ובמיוחד אחרי ההינתקות מעזה), חווינו בשני אירועים אלה, את הניפוץ לרסיסים של חלום השלום. ככל אחד מאיתנו. אני נפגש לעיתים עם בני נוער ועם ישראלים בספקטרום הרחב של ההווייה הישראלית המצויה. מעטים מאוד יאמרו, אם יתבקשו, כי אין הם חושבים כמשה דיין. המציאות שלנו, הגוזרת עלינו לנהל ויכוחים אין סופיים בנושאים פוליטיים בכל מקום אפשרי ובמיוחד במדיה, מציגה לפנינו גם את הנושא הנצחי כמעט, אותו מעלים כיום עיתונאים ופוליטיקאים: והסדר מדיני מה יהא עליו? כל פעם שקופץ מן דהוא השוקד להסביר לנו שוב ושוב את הצורך החיוני בהסדר מדיני, צצים ועולים גם המילים הללו של דיין. הסדר מדיני? על מה? ועם מה? עם השנאה? עם זכות השיבה, עם הסכינים המבצבצות מתיקי הצד?
לגיטימציה עצומה כאשר מדובר בשנאה וכאשר יש הסבורים כי אולי חל בה מיתון בשנים האחרונות, כאשר אנו מאזינים "לשגרירי הצביעות המתנכלת", כדברי דיין, נשים נא לב לתהליכים המצביעים אכן על שינוי אולם לא זה שאותו רואים אנשי השמאל מהרהורי לבם. אכן בשנים האחרונות ניכר שינוי בעמדותיו של
אבו מאזן ובעמדותיה של ההנהגה הפלשתינית. בטקטיקה שהיא נוקטת במלחמתה בישראל. אבו מאזן פשוט העתיק מלחמה זו לחו"ל. לשדות קרב אחרים. הוא עצמו אמר לא פעם ואף לפני ימים אחדים חזר על כך, כי הפלשתינים אינם יכולים להיאבק צבאית בישראל.
ולכן הוא ממשיך את המלחמה בישראל בכלים אחרים, באו"מ, בפרלמנטים באירופה (שם הוא נעזר בישראלים וביהודים שאינם מבינים בדיוק את פשר מעשיהם, לעתיד לבוא). בממשלות הזרות, ובארגונים, חוץ פרלמנטריים, דוגמת ג'יי סטריט, הנעזרים ללא בושה בכספים של ממשלות אלה, ובתורמים דוגמת ג'ורג סורוס ואחרים כולם פותחים את כיסם וממנים את פעילותם להעצמת חרמות על ישראל, ולהרס הלגיטימציה שלה. יש ארגונים דוגמת ה-B.D.S, המצהירים במפורש כי לישראל אין זכות קיום. הם פועלים במובהק כדי לגרום בסופו של תהליך לנפילתה של מדינת היהודים. בכל התהליך הקשה הזה מקבלים הפלשתינים, ועכשיו בתגבור של מוסלמים בכל מקום במערב, לגיטימציה עצומה גם מארגונים ומפרטים יהודיים. כל זאת כאשר ממשלתנו היקרה יושבת בחיבוק ידיים אומלל, ואינה עושה את הדרוש כדי לבלום את התמיכה העיוורת הזו, של אותם יהודים "טובים" להרע. מצער מאוד לציין אולם אין מנוס מלומר את האמת: גם ראש הממשלה איננו נקי ממחדל זה.
יש מבינינו הסבורים/מתנחמים כי המצב שונה. ומדוע? הנה מגיעות משלחות מחו"ל. הם אומרים. הנה הגיעה סגנית ראש ממשלת סין. הנה הגיע נשיא קניה ולפניו נשיא דרום סודן, וכו'. ביקורים אלה אומנם חשובים עד מאד, אולם עוגנה של המדינה היהודית הקטנה, עם כל הכבוד הרב מאוד למדינות אלה, מצוי בעולם המערבי. הוא היה וכנראה יהיה גם בעתיד, עיקר העוגן הכלכלי והמוסרי של קיומנו כאן, כמדינה דמוקרטית. הבסיס לתמיכה בנו מצוי במערב, כולל ארצות הברית. סין, עם כל הידידות שהיא מפגינה כלפינו, לעולם, אבל לעולם, לא תטיל וטו במועצת הביטחון, כדי לחלצנו שוב ושוב ממצוקה שאליה אנו נקלעים חדשים לבקרים, "בזכות" הפלשתינים ובני בריתם במאבקם ההרסני, המחריף והולך, נגדנו.
ממשלת ישראל חייבת להפשיל סופסוף את השרוולים ולהתארגן למלחמה. מלחמת המילים הנכפית עלינו מזה שנות דור, אחרי שכשלו אויבינו במלחמת הרובים.
