|
סילוף העבר [צילום: בית לוחמי הגטאות]
|
|
|
|
|
|
|
האם עדיף לישראל שתבוקר על "אי-התאמתה" למדד התקינות הפוליטית של אירופה, או על "התעללות פיקטיבית בדימוי המלאכותי והמוצא של הפלשתיני המסכן הכרוני? | |
|
|
|
במציאות תזזיתית עם תקשורת המונים חופשית וחובקת עולם ולעיתים קרובות פראית וחסרת אחריות, קל מאוד למי ששולט בתקשורת לטשטש ולסלף את העבר
▪ ▪ ▪
|
nבחינה פוליטית וכלכלית ישראל היא סרח-עודף של המערב בלבוש הפוסט-מודרני העכשווי שלו. ככל שהמערב משנה צורה, משנה דגשים ומשנה אידיאולוגיה והשקפת עולם, הוא גם משתחרר במהירות ובשמחה מתחושות האשמה על התנהלותו כלפי העם היהודי בשואה, תחושות שעיצבו במידה רבה את יחסו לישראל ערב הקמתה ובדור הראשון לעצמאותה. נרטיבים חופשיים ורקונסטרוקטיביזציה אד-אבסורדום, הם עיקרון מקודש במבחני האמת של הפוסט-מודרנה. במציאות תזזיתית עם תקשורת המונים חופשית וחובקת עולם ולעיתים קרובות פראית וחסרת אחריות, קל מאוד למי ששולט בתקשורת לטשטש ולסלף את העבר, כגון: להכחיש את קיומה של שואת העם היהודי או את קיומו של עם כזה. הדמוקרטיה הליברלית המקובלת מותירה בידי ההמונים והתקשורת כוח אדיר להשחית, משום שהפכה לכסות-עיניים למצב שהוא קרוב לאנרכיה, כשהיא מקדשת את חופש הדיבור ומשלמת מס שפתיים חסר משמעות ל כבוד האדם אבל לא לשמו הטוב, למשל - הכסף הגדול שולט בתקשורת, התקשורת שולטת בדעת הקהל ודעת הקהל מתפרעת. בסביבה שבה פורחת מזה דורות אנטישמיות בוטה, קל מאוד בעזרת כסף, תקשורת, סייענים מקומיים וסייענים מגויסים מקרב הציבור הישראלי - מה שכונה לא פעם בתקופת מלחמת העולם השנייה "גייס חמישי" - להטות את משבי הרוח הרעה כמעט לכל כיוון רצוי. זו מציאות שאינה פועלת לטובת ישראל, וישראל עדיין אינה מטיבה להאבק בה. מסקנה מכך היא שאחד היעדים המדיניים-הסברתיים של ישראל בשנים הקרובות, הוא לצאת ממוקד תשומת הלב של התקשורת העולמית, משום ששם שולטים הכסף הפוליטי הגדול והדמוגרפיה המכוערת או משפט ההמונים2. בקונטקסט זה שאלה מעניינת היא האם עדיף לישראל שתבוקר על "אי-התאמתה" למדד התקינות הפוליטית של אירופה, או על "התעללות פיקטיבית בדימוי המלאכותי והמוצא של הפלשתיני המסכן הכרוני". הדור הקרוב הוא פרק זמן מכריע בהתפתחותה של ישראל: התאמת דוקטרינת הביטחון הלאומי ובכלל זה גבולות הביטחון לתחזית מתאר האיומים, וייצוב ועיצוב התהליכים הדמוגרפיים, הניהוליים והכלכליים, עשויים להכריע את גורלה עוד לפני תום המאה ה-21 להמשך גידול והתפתחות או לדריכה במקום ואף לניוון. שני תנאים הכרחיים להשגת המשך גידול והתפתחות: א. קיום ביטחון לאומי ברמה גבוהה. במרכז הדרישה חייבת לעמוד דוקטרינה הקובעת שפגיעה רחבה ומכוונת בעורף האזרחי של ישראל מכל מקור שהוא ותחת כל טיעון שהוא, היא קזוס בלי. ב. הדברת הביורוקרטיה, פיתוח רצוף של כלכלה צומחת וחלוקה הוגנת של פירות הצמיחה. יעדים אלה יש להפעיל במדינה לאלתר, ללא פשרות ובשכל. כך, למשל, הרס החקלאות איננו מהלך חכם, אבל גם השארתה במצבה הנוכחי אינו בא בחשבון. ובאותה מידה, המשך המכירה הכללית של פירות היזמות הטכנולוגית הישראלית, בנזיד העדשים של מסע אקזיטים חסר רסן ןמחשבה, איננו חכם.
|
|
ריבונות [צילום: AP/Virginia Mayo]
|
|
|
|
|
|
|
ישראל חייבת להגיע בהקדם להכרעה בוויכוח עם הערבים וכחלק מהכרעה זו לעצב את גבולות הביטחון שלה, אם נחוץ אזי גם באופן חד-צדדי. | |
|
|
|
ריבונות של עם משמעה שהעם נוטל על עצמו את האחריות לגורלו והוא מוכן לשלם על כך מחיר
▪ ▪ ▪
|
על-פי הערכות שונות 3 אם תמשיך ישראל במגמות הנוכחיות, תגיע לאוכלוסייה של כ-13 מיליון נפש לקראת אמצע המאה ה-21 ולאוכלוסייה העולה על 24 מיליון נפש לקראת סוף המאה 4. אם לקראת אמצע המאה הנוכחית, יחיה בארץ רוב העם היהודי המזוהה ומאורגן ככזה, ורוב זה יהווה כ-75% מאזרחי המדינה, תהיה ישראל מדינה יהודית (וגם דמוקרטית) ותמשיך להתפתח ככזו. אם לא תשכיל ישראל להגיע ליעדים הנ"ל, תהפוך לייצור מדיני מזרח-תיכוני אמורפי, שיש בו במקרה הטוב רוב יהודי קטן ולא יציב, החי במציאות גיאופוליטית בלתי סבירה וקשה מאוד להגנה והתפתחות, ועשוי להסתמן קיצו של החזון הציוני 5. בדרך למצב הרצוי חייבת ישראל להשתחרר מכמה וכמה "מניות-דפרסיות" שמעסיקות את עולם המושגים והתובנות שלה תעסוקת-יתר. בראש וראשונה, דרושה הפנמת תובנת הריבונות. ריבונות של עם משמעה שהעם נוטל על עצמו את האחריות לגורלו והוא מוכן לשלם על כך מחיר. כיום ריבונות ישראל היא במידה רבה מדי מס שפתיים. ישראל מתנהלת כמדינת-חסות מערבית וזוכה בתמורה ליחס... של מדינת חסות. לנוכח השינויים הצפויים במערב, חייבת המדינה להשתחרר מדפוס חיים זה ומדימוי זה כאחד. שנית, ישראל חייבת להגיע בהקדם להכרעה בוויכוח עם הערבים וכחלק מהכרעה זו לעצב את גבולות הביטחון שלה, אם נחוץ אזי גם באופן חד-צדדי. במסגרת זו, קו הירדן הוא קו המינימום של גבול הביטחון הישראלי במזרח. חלק אחר של הכרעה זו הוא חתירה אקטיבית לשינוי התמהיל הדמוגרפי הישראלי-ערבי בתחומי ארץ-ישראל המערבית ומדיניות מגבילה וקפדנית בכל הנוגע להענקת אזרחות ישראלית לתושבים בתחומי גבולות הביטחון של המדינה, כשאחד המבחנים הקריטיים הוא מבחן הנאמנות. אין הכוונה לגירוש סיטונאי של תושבים החיים כיום בתוך גבולות אלה, ובלבד שהגיעו לשם כחוק. אולם יש ונחוץ לנקוט בכל הצעדים הלגיטימיים ליצירת תהליך של חילופי אוכלוסין שיתמכו במגמה הדמוגרפית הנ"ל, שלמעשה היא חלק מצרכי הביטחון הלאומי החיוניים של ישראל 6. אחת הדרכים האפשריות להגיע להכרעה פנימית בשאלות אלה, היא משאל-עם, שיערך לא על הסכם מוגמר אלא על העקרונות להסדר ישראלי-ערבי שיהוו קו מנחה לממשלות ישראל בניהול מדיניותן בשאלה זו. במקום להצביע בדיעבד, לאחר שהושג כביכול הסכם אם יושג ועד אז לגרור רגליים, ניתן לנהל את עיקר הדיון הלאומי עכשיו, במנותק מלוח מדיני ספציפי. דיון יסודי והחלטה לאומית באמצעות משאל-עם, לא רק יהיו קו מנחה לכנסת ולממשלה לגבי רצון הציבור ונכונותו לוויתורים, אלא גם אמירה ברורה לגבי מה שאין הציבור רוצה ואין הוא מוכן לקבל מבלי ש"חרב חדה" כזו או אחרת 7, אמיתית או מדומה, תהיה מונחת על צווארו בעת קבלת ההחלטה. תפקידו של משאל-עם מוקדם תוך התיעצות עם הפזורה היהודית העולמית 8, הוא מנגנון מקביל לזה שמפעילה הרשות הפלשתינית מול העולם הערבי באמצעות "התייעצויותיה" עם הליגה הערבית. יסוד ההדדיות הדרוש במערכת היחסית החדשה בין העם היהודי לאומה הערבית כחלק מתרבות ההסדר, לא רק מצדיק ראייה כזו, הוא אפילו מחייב אותה. שלישית, ישראל חייבת לפתח אסטרטגיה בט"לית אזורית החותרת לשת"פים והבנות עם מדינות נוספות - ערביות ולא ערביות - ועם קבוצות אתניות שטרם הגיעו לעצמאות מדינית (כגון, הכורדים). אין סיבה שישראל תקדש החלטות בריטיות וצרפתיות מלפני מאה שנה מבלי לשאול לגביהן את השאלות המתבקשות, מבלי להציג קבל עולם את התהליכים השליליים שהובילו אליהן ומהן ומבלי להתחשב בחולשותיהן הגלויות והמובנות, חולשות המשפיעות גם על ביטחון ישראל ועל סיכוייו של הסדר אזורי. לפחות חלק ממה שלא יכלה ישראל לעשות בטרם הייתה למדינה ריבונית, היא יכולה וצריכה לעשות כיום. אל לישראל להתיימר להיות מעצמה, אבל גם אל לה להתחבא במסתרים מפני הצל של עצמה. בכל מקרה חשוב ששיקולים מוסריים, הומניים וזכויות לאומיות מקובלות ושוות לכל עם, ינחו את יוזמותיה ומהלכיה באיזון פנימי נכון.
|
|
המערב מתעייף [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
התהפוכות האזוריות מספקות מערכת שינויים רחבה ודינמית שאליה יכולה וצריכה ישראל להכנס לאט, בזהירות, בחכמה אבל גם בנחישות והחלטיות שישרתו ביעילות את האינטרסים שלה. | |
|
|
|
ישראל חייבת להפנים ש"ימי ילדותה" שלה חולפים במהירות, המערב "מתעייף" מתפקיד האומנת או סתם מואס בו ● במצב רוח זה תהיה התנהלותו כמעט תמיד וכמעט בוודאות לרעת ישראל
▪ ▪ ▪
|
חלק ממדיניות חדשה של "עם הפנים למזרח התיכון המשתנה", צריך לכלול ייצוב של מדינות בינוניות וקטנות בסמוך לגבולותיה, כגון בירדן, ובתחומי עירק וסוריה. הסדרים ושת"פים אזוריים יכולים לכלול הסדרים נדיבים במקומות הקדושים ובגישה לים התיכון (במקום שנחוץ) אך ללא שום ויתור על ריבונות בארץ-ישראל המערבית. ללא הסכם קרוב של פשרה אמיתית עם הערבים בכלל והרשות הפלשתינית בפרט, על בסיס העקרים שפורטו קודם לכן, צריכה ישראל להסתלק בהזדמנות הראשונה מהסכמי אוסלו ולברוח, כמו מאש, מתוכנית "שתי המדינות". רצועת עזה חייבת לקבל מעמד של מובלעת ערבית אוטונומית, אך לא של מדינה 9. הקווים המנחים למדיניות ישראל מזרח-תיכונית, המגלה נוכחות ועניין אך אינה פועלת פעילות מעצמתית כוחנית, למעט לצורך הגנה עצמית במובן הרחב והמלא של הדברים, יהיו אפוא: מבחינה כלכלית - פיתוח, מודרניזציה ושת"פים מבחינה ביטחונית - הפסקת אש ללא מגבלת זמן עם אופציה ליצירת אזורי חיץ בנוסח סיני, בכל מקום לאורך הגבולות שהסדרי הפסקת האש לא ישמרו בקפידה. אי-השלמה מוחלטת עם טרור נגד אזרחים לא לוחמים, ופיתוח שיטות ודוקטרינות לחימה חדשות נגד טרור, שיתגברו על "חוקי הסרוס הלאומי" מיסודו של המערב הדקדנטי, המכונים חוקי המלחמה שהמלה טרור אינה מוזכרת בהם כמעט. מבחינה מדינית - חזרה לבסיס ההסדרים המתוכננים על-פי החלטות חבר הלאומים וכתב המנדט הבריטי כנקודות מוצא מרכזיות להסדרים עתידיים, גישה אותה הפרה אירופה הקולוניאלית ברגל גסה. זו נקודת-המוצא המדינית-משפטית הסבירה היחידה להסדר שיש בו זיקה לעבר, לחלוקה הוגנת של הטריטוריה, למים ולנכסים טבעיים אחרים, שניטלו מהאימפריה העותומנית הכובשת על-ידי חבר הלאומים ואמורים היו לשמש לפתרון המחלוקת בין התנועה הלאומית הערבית לציונות המגשימה. לסיכום ישראל חייבת להפנים ש"ימי ילדותה" שלה חולפים במהירות, המערב "מתעייף" מתפקיד האומנת או סתם מואס בו. במצב רוח זה תהיה התנהלותו כמעט תמיד וכמעט בוודאות לרעת ישראל. אסור לישראל לסמוך את בטחונה על שום גורם זר, אך אין פרוש הדבר שעליה להתעמת עם כל אחד ובכל מקרה. שכל ישר לצד נחישות בשילוב עם תוכנית ברורה, לא יסולאו בפז גם כאן. התהפוכות האזוריות מספקות מערכת שינויים רחבה ודינמית שאליה יכולה וצריכה ישראל להכנס לאט, בזהירות, בחכמה אבל גם בנחישות והחלטיות שישרתו ביעילות את האינטרסים שלה. אם יהיה דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב הבא, גישה כזו תהיה בוודאי מובנת לו ומקובלת גם עליו. אבל דומני שהוא לא לבד בתפיסתו זו, והחריג האמיתי הוא אובמה. התנועה הטקטונית התזזיתית הקיימת, מבטיחה שישראל אינה מפרה את היציבות האזורית האמיתית או המדומה, אלא משתלבת בה בצורה נכונה. קל מאוד לשכנע את המשוכנעים, אולם לא זו סביבת-העבודה בה צריכה ותצטרך ישראל לפעול. לכל הצעדים המעשיים חייב להתלוות מאמץ הסברה ושיקום אידיאולוגי של עצם הקיום היהודי וצדקת הקיום הזה דווקא כאן ודווקא עכשיו. מאמץ לאומי שיובל על-ידי ממשלת ישראל כחלק ממדיניות חדשה ודינמית, יובן היטב ע"י רבים בעולם ויוכל להערכתי לגייס תמיכה יהודית ותמיכה של צעירים יהודים, שבאין דרך ומטרה הם נסחפים לעבר מה שנראה כ"צדק אנושי", גם כשהוא ההפך הגמור מכך.
|
1. המאמר נכתב במקורו לפני כשנתיים, אבל אקטואליותם של הדברים נותרה כשהייתה. על-רקע הקריאות להחרמת ישראל ועל-רקע הקיטוב הגובר בין ישראל לחלקים מהקהילה היהודית בארה"ב ובמערב אירופה, קיטוב שלדעתי עוד ילך ויחריף, הדברים רק נעשים רלוונטיים יותר. 2. לבל יובנו דברים שלא כהלכה, אדגיש שאין כוונתי לוויתורים על מהות הציונות כדרך לרצות את יריבינו, אלא להצגה מחודשת של עיקריה ועקרונותיה, שתתקן את העיוותים האינפורמטיביים והתדמיתיים שנגרמו בדור האחרון, ותעצב תשובה שהיא גם נכונה עובדתית, גם צודקת וגם ניתנת להגנה מבחינת השיח הנורמטיבי השכיח כיום. 3. ראה, למשל: -, 24.5.11 (InternetAsia Times ",ytern HegemonMiddle Easa s Israel a"Spengler, [קישור] East/ME24Ak01.) 4. עם ריבוי טבעי של שלושה ילדים בממוצע לכל אשה, כאשר המספר כיום הוא 2.6 ילדים בממוצע לכל אישה בסקטור החילוני, ומספר זה נמצא בגידול מתמיד. המספר הממוצע באוכלוסייה הכללית גדול כמובן יותר. וההערכות אינן לוקחות בחשבון עליה. 5. אני דוגל בהגדרה הרואה את מטרות העל של הציונות בשני אלה: הקמת מדינת לאום יהודי ריבונית בארץ-ישראל וריכוז רובו ככולו של העם היהודי (שאיננו מתבולל) בה. 6. כאשר בוחנים את סוגיית הביטחון הלאומי הרחבה של ישראל, היא אינה מתמצית רק בקווי גבול, היא עוסקת בתחומים רבים ובכלל זה תמהיל האוכלוסייה. אם חותרת ישראל לקיים בה משטר דמוקרטי, אזי תמהיל אוכלוסיית האזרחים הוא חלק מהאינטרסים הלאומיים החיוניים של ישראל. אינני רוצה להרחיב בחיבור זה את הדיון בסוגיה מיוחדת ורגישה זו, אולם אי-אפשר שלא להזכירה כלל בהקשר הכולל של דיון זה. 7. לחץ אמריקני ו/או בינלאומי, איומים ערבים או מחלוקת פנימית קשה ואולי אף מחלוקת בין-יהודית קשה כגון בשאלת ירושלים. 8. אני מדגיש נקודה זו, משום שיש לדיאלוג כזה חשיבות רבה לשמיעת דעות והתחשבות בהן ללא לחץ זמן – מרכיב השיתוף היהודי. ומאידך יש בו גם אמירה ברורה לא פחות, שרק אזרחי ישראל יכריעו בגורלה, ומי שרוצה להיות שותף אמיתי, מוזמן להצטרף, ויפה שעה אחת קודם. 9. דיון מלא בשאלת המדיניות הישראלית הדרושה מול רצועת עזה, הוא מחוץ למסגרת של מסמך זה.
|
|