יום השואה נועד להיות יום של עצב ושל זיכרון. יום שבו נזכור את גורלם האיום והנורא של יהודי אירופה, ננסה שוב ושוב, אך לשווא, להבין כיצד יכלו בני אנוש להפעיל בשטניות מקפיאת דם את מכונת ההשמדה הגרמנית שהובילה מיליונים מבני עמנו חסרי הישע אל סופם המר, ולא נשכח את הפולנים, הליטאים והאוקראינים, שמהרגע שהבינו שדמם של שכניהם היהודים מותר, קמו עליהם וטבחו אותם בשורת פוגרומים שהיא אולי הגדולה והנרחבת בהיסטוריה.
ועלינו להתקנא באבות אבותינו, שמצאו את הדרך לשמור על זכר יציאת מצרים, ועל זכר חורבן בית המקדש, ואנו לא מצאנו.
אבל לפחות ניתן לצפות מאיתנו שנבין שהשואה היא מאורע אחד ויחיד בהיסטוריה האנושית, וניתן לצפות מהנואמים ביום השואה שיבינו שחובה עליהם לדבר אך ורק על מה שקרה בימים הנוראים ההם, ועל מה שהוביל להם, ולא על שום נושא אחר.
אבל עם השנים הולכים ומתרבים מכחישי השואה מבלי דעת שבינינו, המדברים על הפלשתינאצים, ועל היודונאצים, ואנו שומעים את מנהיגינו שבמקום לדבר ביום השואה על היהודים האומללים, ועל מעניהם האכזריים, מדברים על נושאי היום-יום כשהם מציגים הקשר מאולץ ובלתי משכנע למאורעות השואה, ואפילו את נשיאנו המצטרף לעדת המשמיצים את מולדתנו האהובה, ומתאר אותנו בתור עם המתאכזר לניצולי השואה.
ואת סגן הרמטכ"ל, שרמז רמז עבה כפיל לכך שאנו צועדים בדרכם של הנאצים, צריך לפטר מיד!
