ניצולי השואה, ששרדו את התופת הנאצית, הולכים וכלים משנה לשנה. מעידים על כך כאלף עדים נתוני הסטטיסטיקה היבשה, המצמררים את ליבו של כל בר-לבב.
194,468 אודים מוצלים מאש חיים כיום בארץ שלנו. 66% מהם נשים ו-34% גברים. על 60,000 מהם נגזר, משום מה, לחיות חיים מושפלים ומרודים, והם מצויים למטה מקו העוני. בושה למדינה שגורלם אמור להיות מופקד בידה.
מדי שנה הולכים לעולמם 13,000 ניצולים. להוותם הרבה נגזר משום מה גורלם לצלול עמוקות אל נבכי השכחה. לא ירחק היום ומלבד עפר ואפר - לא יישאר מהם שום זכר. בקצב הזה, אפילו לא הזיכרון עצמו יוותר על-כנו.
אז תנו להם, עכשיו לפחות, לסיים את חייהם בכבוד הראוי. לא די במציאתו של תקציב-הרגע-האחרון עבורם, שלמרבה הבושה נולד בכל שנה במשרד האוצר רק סמוך לערב יום הזיכרון. שהרי מי מאיתנו יודע בכלל מי מהם ישרוד ביום השואה הבא.
מן הראוי, לפיכך, לחוקק סוף-סוף חוק, שיהיה בו כדי להבטיח את שארית-ימיהם. אחרי ככלות הכל אסור לשכוח לרגע אחד שבעזרתם, על גבם ועל חשבון בריאותם, בנתה מדינת ישראל לא מעט מפעלים. אז מדוע, למען השם יתברך, לא מסתמנת מצד המדינה מספיק דאגה לבוא לקראתם?
אותם ניצולים שנותרו בחיים שקועים עד צוואר במי-מדמנה. לא נותר בהם עוד כוח לזעוק לעזרה, מחמת תשישותם, גילם המתקדם, והמחלות שהיו נחלתם במרוצת חייהם, ושהשואה מן הסתם אף תרמה לרובם.
בשם כל מי שעוד נותר בו צלם-אנוש, יש לי תחינה ותפילה עבורם: תנו להם, סוף-סוף, לצאת ממעגל העוני המשפיל והמדכא, שבו הם חגים סחור-סחור, בלי מוצא, לפני שיהיה מאוחר מדי לעשות זאת.
