אנו הולכים וקרבים ליום בו נציין מלאת שבעים שנה לכינונה של מדינת ישראל. הלב והדעת נותנים כי באותו יום נשכיל לתת ביטוי עילי להודיה הממלאת את לבנו על שזכינו, כל איש וכל אישה בנו, לחיות את המפנה היותר דרמטי בתולדות עמנו למן היום חרב המקדש ונגזרה עלינו גלות.
שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה מגלות שבעים שנות בבל, צוינה בירושלים ברוב עם, לא רק ברוב עם, אלא בהשתתפות כל העם. הדגש הוא על כל העם. אי-אפשר שלא להבין כי כל יחיד ויחיד ששב היה ערב לשיבת כל העם, או, כי בכל יחיד ויחיד, בכל איש ואישה, ששבו - שבה האומה של אז כולה.
מאז עומדי על דעתי, לא משה מתוכי ההכרה, כי שיבת ציון של ימינו היא שיבה של כל יחיד ויחיד, שכל איש וכל אישה שהיו כאן בשעה שיצאה מכאן הודעה רבה "בארץ ישראל קם העם היהודי". כולו. בכל מי שהיה עימנו כאן אז, היה העם היהודי באשר שם היה, עד לעצם היום הזה ועד לאורך כל הימים. ראש הממשלה קרא. נגידי עם חתמו. כל העם אמר. ולמן אותו רגע - לא רק אמר, אלא עמד בשוחות המלחמה להגן על המדינה שנולדה, עמד על פיגומי הערים לבנות את המדינה שבאה לעולם, חרש את האדמה להפריח את שממות המדינה שאת גורלה נטלו כל שבי ציון בידם. כל איש ואישה שהיו כאן עימנו באותה שעה, אלה החיים עמנו היום ואלה שאינם עימנו היום חיים, ראויים להימנות בשם ולהיזכר עד כלות כוח הזיכרון האנושי, כבוניה של המגינה שאת שבעים שנותיה החדשות נחגוג, כולנו איש אחד בתשע"ח.
חד-פעמיות אני שב ומציע הצעה שכבר הבאתי בשעתו לפני מי שהבאתיה והוא לא זכה לממשה בטרם יילקח לבית עולמו, ומביאה לפניכם היום ברוחה וכל פרטיה ופרטי פרטיה מסורים בידיכם:
להעניק ביום השבעים לכינונה של מדינת ישראל אות ראשונים לכל איש ואישה שהיו כאן ביום ד' באייר התש"ח והיו אחד אל אחד, אחת אל אחת, אבני תשתית אישיות עליהן נבנתה התשתית הגדולה עליה הניחו קברניטי אותו דור את בניין המדינה הזאת.
אני מציע כי כבודכם יקבלו על עצמם את מצוות התנעת המאמץ שיביא לאיתור שמותיהם, למקטון ועד גדול של כל נפש ונפש שהייתה פה עימנו באותו יום, כי תקבלו על עצמכם לעודד חקיקה בכנסת שתכיר בהם כראשונים ותעגן את זכותם לקבל אות המציין את החד-פעמיות של חייהם לעת כזאת, וכי ספר בו ייכתבו כל השמות, יונח על-פי חוק למשמרת בכנסת ישראל, המוסד המקדש מעצם היותו את חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל, כי תדונו בעיצובו של המעמד בו יוענקו האותות לחיים ולשארי החיים ברוב עם ובהדרת מלך ובכל המקושר למעמקי התודעה ממנה צומחת ההכרה להוקיר הוקרה גדולה את הראשונים שהיו חלוץ שהלך לפני הדורות הבאים בבניין הארץ הזאת.
בטרם יסופר מעשה החג בירושלים, מונה הכתוב כל איש ואיש (נחמיה ז',ס"ו) ששבו ושנאספו לחדש אל מול ספר תורת משה את ישיבתם בארץ שהובטחה להם בהבטחה לאבותיהם "כָּל-הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת וְשִׁשִּֽׁים. מִ֠לְּבַד עַבְדֵיהֶ֤ם וְאַמְהֹֽתֵיהֶם֙ אֵ֔לֶּה שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֔ים שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁבְעָ֑ה וְלָהֶ֗ם מְשֹֽׁרֲרִים֙ וּמְשֹׁ֣רֲר֔וֹת מָאתַ֖יִם וְאַרְבָּעִ֥ים וַחֲמִשָּֽׁה".
ברוח פסוקים אלה יוצאת נפשי לראות את שורות הסיום של הספר אשר יונח לפני העם לדורות שיבואו במשכן כנסת ישראל.
בכבוד ויקר, יצחק מאיר, עולה מעמק הבכא בשנת תש"ו, שזכה לשמוע באוזניו ולחיות בכל פועל ידיו את הכרזת כינונה של מדינת ישראל.
ערב יום הזיכרון לשואה התשע"ו
