ספרות שואה לא קונבנציונלית ארון ספרי השואה מלא וגדוש והמלאי ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה, חמלה, חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, הנצחות, עדויות וניסים שהתרחשו, ופרטים היסטוריים ממלחמת העולם השנייה בכלל והשואה הנאצית בפרט. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". כל עוד אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון, ובכלל זה "זיכרון קולקטיבי".
ספר שואה לא קונבנציונלי, אחד מני רבים, העוסק בנשים בזמן השואה, מבוסס על מחקר שערכה ד"ר שרון גבע. ספרה,
אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הינו מחקר היסטורי מפרספקטיבה מגדרית המספר על החברה הישראלית והתמודדותה עם השואה באמצעות דיון בנשים. השאלה המרכזית במחקר הייתה מי היא הגיבורה בתקופת השואה לפי הציבור הישראלי, ומכאן, איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה בהקשר של נשים. אחת המסקנות העיקריות של המחקר היא שההגדרה של הציבור הישראלי את מושג הגבורה בתקופת השואה היא רחבה מאוד: בצד האוחזות בנשק הידועות יותר, כדוגמת
צביה לובטקין,
חייקה גרוסמן ו
רוז'קה קורצ'אק, והידועות פחות, כדוגמת
רוז'ה רובוטה ו
מלה צימטבאום, גם אימהות בתקופת השואה נחשבו גיבורות ואפילו נשים שהיו אסירות במחנות מילאו תפקידים שונים, כמו בלוק אלטסטה (ראש צריף) או קאפו (ראש יחידת עבודה).
מדוע ד"ר גבע היא בין הראשונות העורכות מחקר שבמרכזו דיון בנשים בשואה? במאמר שפרסמה גבע שבו היא מתייחסת לספרו של
משה ארנס "דגלים מעל גטו ורשה", היא מציינת, "את ההיסטוריה, כידוע, כתבו תמיד המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים".
ספר לא קונבנציונלי שני, שמתרחש בברלין ב-1943, הוא פרוזה שמגוללת את מה שהתרחש אז בברלין:
עיר של נשים: מתולדות השואה (דיוויד גילהם). ברלין של שנת 1943 הייתה עיר קשה. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בה צלקות קשות. המזון היה תחת קיצוב קפדני, האזרחים נדרשו חדשים לבקרים לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה בקרו בשמיה מטוסי חיל-האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז" וזרעו חורבן והרס.
התושבים, חלק גדול מהם נשים מאחר שהגברים מגויסים, עושים הכל כדי לשרוד. ערכים כמו חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם. כל מעייניהם נתונים להישרדות בין הפצצה להפצצה.
סיגריד שרדר היא גיבורת הסיפור. אישה בשנות השלושים, נראית טוב, בעלה נלחם בחזית המזרחית והיא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע החשוך בו מוצגים סרטים ויומנים המהללים את גבורת חיילי הוורמאכט. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.
הדמות של סיגריד מעניינת בגלל העובדה שהיא עוברת תהליך. בתחילת הספר היא כמו כולם: חיה את חייה מבלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביבה ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון המובטח על-ידי התקשורת המגויסת. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת אצל משפחה מרובת ילדים בבניין של סיגריד מתוקף שנת השירות שלה. היא מרבה להיעדר מעבודתה ומעוררת עליה את זעמם של אם המשפחה ושל השכנים. סיגריד מנסה לקרוא אותה לסדר אבל אז היא מגלה את הסיבה להיעדרויות וכל התנהלותה משתנה.
סיגריד מגלה שבעצם פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת ובהצלת יהודים תוך סיכון יומיומי של חייה (תכונה משותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת סיגריד אליה וכך מוצאת טעם לחייה. היא ממש משתנה מול עינינו. ברגע שסיגריד נחשפת לפועלה של אריקה קוהל, המוחה נגד מה שהיא מכנה "הפכו אותנו לזונות של האימהוּת", היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית. היא מתריסה כנגד התכתיבים של המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר, "גנבה היא לעתים חובה מוסרית וכך גם שקרים..." מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.
בעוד ספרה של ד"ר גבע ממקד את הדיון בנשים יהודיות שחוו את השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים, מתמקד בנשים גרמניות, ללא גברים. נשים שמרגישות צורך לרדת למחתרת, לעזור, חרף הסכנה. זאת מכיוון שהן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.
מופע שירה - שירי נשים בשואה הדיון בנשים בתקופת השואה מתפרש גם לכיוון אומנות השירה. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט -
FOR YOU THE SUN WILL SHINE, לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, ניגנו
שי בכר (ניו-יורק) בפסנתר,
פרנק לונדון (ניו-יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
שולמית אוטולנגי היא זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם.
אודה ולא אבוש, צללתי לתוך הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים ולא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. נאמר לנו שכמות מזערית בלבד של שירי נשים שנכתבו במחנות הגיעה לידינו. ביניהם שיריה של
אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ,
לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, קמילה מוהופט שזהותה לוטה בערפל והיא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, אריקה טאובה שנספתה ב-1944 באושוויץ.
חשוב לזכור שאת ההיסטוריה כתבו תמיד המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. בעת האחרונה מתרחבת המגמה להעמיד במוקד הדיון נשים בשואה - בתחומי הספרות, ההיסטוריה, התרבות והאומנות, וטוב שכך.
