בשבועות האחרונים נחשפנו לתוכנית חדשה מבית היוצר של משרד החקלאות בהובלת השר
אורי אריאל, לפיה יועתקו כל פעילויות מינהל המחקר החקלאי המוכר בשם המכון למחקר חקלאי ע"ש רענן וולקני ("מכון וולקני" בפי הציבור הרחב) מראשון לציון לגליל המזרחי. המעבר יאפשר פינוי קרקע-מדינה לבנייה נרחבת שאמורה להקל על בעיית יוקר הדיור במרכז הארץ.
עובדי מכון וולקאני מתנגדים למעבר, מדרך הטבע (ירחיק את מקום עבודתם ממגוריהם) מכיוון שרק מעט מהמחקר החקלאי בישראל מתבצע בגליל. חלקם טוענים שאם כבר להעתיק את המכון מהמרכז, עדיף להדרים מכיוון שמירב החקלאות בישראל מתפתחת בנגב.
פתרון שנראה הגיוני יותר יהיה לבנות את המרכז הלאומי החדש למחקר חקלאי בעמק דותן שבשומרון. אנסה למנות בקיצור נמרץ את היתרונות הגאו-אסטרטגיים שגלומים בפתרון זה:
1. מעבר של אוכלוסייה איכותית מהחגורה הצפופה 'בין חדרה לגדרה' מזרחה, לאזור הפריפריה בצפון-השומרון;
2. מיקומו של מכון המחקר החדש על הגבעות בסמוך לעמק עשיר בגידולים חקלאיים יביא לשיתוף פעולה בין החקלאים הערבים והיהודים באזור, שיימשכו למוצע על-ידי פסגת החקלאות המודרנית;
3. התקרבות המחקר החקלאי אל עמק הירדן הפורה, שיגביר את הפעילות החקלאית ותוצרתה שם, תוך יצירת מערכת חקלאית משולבת חדשה ומשגשגת שגם תאיץ את הפיתוח של האזור כולו באמצעות דרכי תחבורה מודרניים;
4. פיתוח כזה ימריץ בינוי נרחב של שכונות מגורים על קרקעות המדינה באזור ובכך יתרום לשינוי דמוגרפי רצוי של האוכלוסייה בשומרון;
5. הצלחת המהלך תהווה רוח גבית למאמץ לשלב את השומרון כחבל ארץ של מדינת ישראל וכמודל של שיתוף פעולה של התושבים אשר יתפרסם בעולם כמהלך המכבד את המדינה;
6. הרחבת המרכז החדש כאשכול ייחודי של מספר מוסדות אקדמיים כדוגמת האוניברסיטאות לחקלאות בווחנינגן (הולנד) או קמפוס דייויס (קליפורניה). קרבתו של עמק דותן לאוניברסיטת אריאל תאפשר לשלב אותה במסגרת חדשה ורחבה שתהווה אקדמיה להוראה של חקלאות מתקדמת.
שיתוף פעולה אמנם הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים משמשת לקשר האקדמי העיקרי עם מכון וולקני, אולם זיקת הפקולטה לעשייה המרכזית של החקלאות בישראל הלכה ופחתה עם השנים. בנייה של המרכז החדש תהווה קריאת השכמה להחזיר את המחקר החקלאי היישומי למרכז הבמה. יש להזכיר ולציין, ששני המוסדות האלה (הפקולטה לחקלאות ומכון וולקני) נוסדו כשאוכלוסיית ישראל הייתה נמוכה בהרבה ממחצית מספרה כיום, וכדאי להוסיף מוסד כזה המוצע כאן כעת – בהתקרבנו ל-10 מיליון נפש.
מהלך כזה צפוי לספוג ביקורת פוליטית "שגרתית" הכרוכה בוויכוח הנוקב על מעמד השטח, אולם המציאות חזקה בהרבה: חיזוק של שת"פ פורה וכלכלי בין כל דיירי השומרון, ישלול את הטענה שישראל היא כוח כובש בערש תרבותנו.
כדאי להזכיר נשכחות (ציטוט מויקיפדיה בערך "עמק דותן"): "בעמק דותן תוכננה בשנת 1942 הקמת מחנה השמדה ליהודי ארץ ישראל על-ידי המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני. על-פי חביב כנען, פאיז ביי אל-אידריסי העיד בפניו שחוסייני תכנן להקים משרפות ליהודים באזור עמק דותן. באותה תקופה, המכונה מאתיים ימי חרדה, גנרל-פלדמרשל ארווין רומל עמד להיכנס למצרים במסגרת קרב אל-עלמיין השלישי, ובמקביל לפלישה זו תוכננה פלישה לירושלים של אל-חוסייני וחיילי הלגיון הערבי. אל-חוסייני תכנן להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, מחנה השמדה ובו משרפות ענקיות דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים להשמדה יהודי ארץ ישראל וכן יהודים מיהדות ארצות האיסלאם. בנובמבר 1942 נחל רומל תבוסה בקרב אל-עלמיין השלישי, והתוכנית נגוזה". כעת עלינו לעשות כל שבידינו לגנוז גם את תוכניותיהם השטניות של אותם ערבים 'לחסל את הישות הציונית בפלשתין'! "פתרון עמק דותן" שמותווה כאן ישמש גם למטרה ציונית זו.
תשובה לנימוק פוליטי זה תינתן גם בצורת שאלה: אם ישראל נחשבת כובשת בישו"ב (יהודה, שומרון ובנימין), מה הסטטוס שלה ב'שטחי 1948' (יפו, חיפה, נצרת, רמלה, לוד, וכו', וכו')? שאלה זו 'היא הנותנת': יש לחזק את אחיזתנו בכל חבלי א"י. למרות החיכוכים עם ערביי א"י, שיתוף הפעולה עמם הועמק לפני מאה, כשנבנתה תל אביב בצמידות ליפו, ולאחר 'מלחמת 1948', כשנבנו ערים צמודות לערים ערביות (כנצרת-עילית), כך יש לפעול כעת. והניסוי המדמם של 'הסכם-אוסלו' רק מחזק את הצורך להפוך את המגמה לכיוון הרצוי, כמוצע כאן.
