זו תרבות השלטון ולא דבר אחר

שלושה אירועים בימים האחרונים מזדקרים מעל האחרים, ובמדינה כישראל שבה כל רגע יכול לקרות משהו שיסעיר את אמות הסיפים, אין זה עניין של מה בכך: נאום סגן הרמטכ"ל, טיוטת דוח מבקר המדינה על "צוק איתן" וההחלטה המתגבשת לתקציב מדינה דו-שנתי. אין לכאורה כל קשר בין שלוש האירועים העוסקים בנושאים שונים. אלא שהם מצביעים על תופעה מובנית בתוכנו שלא מרבים לדון בה, אולי מפני שהפכה לחלק מההוויה הישראלית השגרתית: הכוונה לתרבות שלטונית או במילים אחרות, כיצד מנהלים נכון את העסק שנקרא, מדינת ישראל. במאפייני התרבות השלטונית אנו נתקלים בכל ימות השנה - בפוליטיקה וחדירתה לחיי הכלל והפרט, מה הדרכים בהם דרגי הממשל הבכירים מקבלים החלטות, כיצד מקצים כאן את משאבי המדינה הפיסיים והכספיים, מי ואיך שומרים על החוק והסדר ועוד כהנה וכהנה. כדרך השגרה, כאשר צצה ועולה פרשה חדשה, היא תופסת כותרות ליומיים שלושה ויאללה לשערורייה התורנית הבאה. המכנה המשותף לכולם: סקנדל ההופך לפסטיבל. הישראלי התרגל לכך. קחו כאמור את שלושת האירועים האחרונים. סגן הרמטכ"ל דיבר בערב יום השואה והגבורה על תובנה שיכולה הייתה להשתמע כאילו הוא משווה בין מה שהיה בימי הנאצים בגרמניה לבין המתרחש אצלנו. התגובות היו מידיות - בין הוקעתו על עמוד הקלון על שהעז אפילו ברמז לקשור בין שני העידנים לבין המסבירים אותו כי לא לכך התכוון. אז מבלי להיכנס לויכוח הזה אלא להיצמד לכותרת רשימה זו, אני מבקש להתייחס לתגובתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפתח ישיבת הממשלה, הוא הסתייג בחריפות מדברי סגן הרמטכ"ל ולמעשה נזף בו פומבית ובעקיפין בשר הביטחון שגיבה קודם את הקצין הבכיר. עכשיו חישבו מה אומר לעצמו אותו מר או גברת ישראלי הצופים ומאזינים לחזיון זה: האם אפשר ומותר לתת אמון בצמרת צה"ל אם ראש הממשלה מגנה את הסגן בשיקול דעת עקום ? זו אולי שאלה לגיטימית אבל לא החשובה לדיוננו. זו החשובה שואלת מדוע פעל כך ראש הממשלה קבל עם ועדה: רצית להראות לכולם מי כאן הבוס והדברים אינם מקובלים על דעתך, אז קרא לו לשיחה פרטית ותסביר לו את זה, אם אין בכוונתך לפטרו. אבל כאשר אתה בועט בו אתה צריך לזכור כי אתה בעצם בועט לעצמך ברגל. יש לך צה"ל אחר? לראש ממשלה יש אין ספור הזדמנויות להוכיח מי הוא ומה כוחו. זובור פומבי בצמרת צה"ל איננו אחת מהם. הוא לא מבין את זה? אין הרבה מדינות אם בכלל בה סדר היום הציבורי גועש ורועש מטיוטת של דוח כלשהו. טיוטה כשמה כן היא. הדוח הסופי יכול להיות שונה מהטיוטה. אבל אצלנו עושים פסטיבל מטיוטת דוח מבקר המדינה על צוק איתן. ולמי ששכח, מדובר במסמך סודי ביותר שחשיפת תכנו או רוחו היא בגדר עבירה על החוק! כלומר, ראש הממשלה וכל השרים והבכירים שקיבלו את הטיוטה הם בגדר חשודים. במדינה עם סדרי ממשל מתוקנים הם היו צריכים להיבדק כדי לגלות מי סרח. ואז, אין ספק כי בפעם הבאה איש לא היה יעז להדליף מסמך סודי. במקום זה אנו שומעים על "מקורבים" הטוענים כי מדובר "בדוח לא רציני של מבקר לא רציני". אהוד אולמרט, בראשית חקירת עלילותיו, התבטא כך פחות או יותר כלפי מבקר המדינה הקודם, מיכה לינדנשטראוס. אחר כך מתפלאים שמבוקרים עושים צחוק מדוחות ביקורת של מבקרים במוסדות ומפעלים. לך תסביר לישראלי הממוצע כי מבקר המדינה כמו כל מבקרי הפנים הם מוסד חשוב כדי לשמור על טוהר המידות. אבל מישהו זוכר כמה מבוקרים נתנו את הדין על מה שנכתב עליהם בדוחות? מתגנב החשד שמטרת כל המתקפה על מבקר המדינה היא להבהיר לו כבר עתה כי מצפים ממנו לדוח סופי מרוכך הרבה יותר וכמובן בלא המלצות אישיות. תקציב דו-שנתי היא המצאה ישראלית מבית מדרשו של בנימין נתניהו. אין שום הגיון כלכלי בסידור זה למעט כוונתו להוריד מסדר היום את הצורך להתדיין מדי שנה במשך חודשים על תקציב חדש כאשר כל חבר כנסת הופך למלך ליום יומיים. הוא יודע שבקואליציה של 61 הסחטנות היא שם המשחק אז בשביל מה הוא צריך את כאב הראש הזה. פוליטיקה במיטבה. אבל מדוע שר האוצר משה כחלון נותן ידו לכך? ההסבר שלו כי כך התחייב בהסכם הקואליציוני הוא הסבר קלוש - מדוע התחייבת, הרי בלעדיך לא הייתה קמה ממשלה זו. במדינת ישראל גם תקציב חד-שנתי הוא מטרה לתיקונים ושינויים תכופים וכמעט לעולם ההערכות הראשונות לא דומות לביצועים בפועל. כל סקטור עם האינטרסים שלו. התוספות הסקטוריאליות נולדות פעם אחרי פעם כאילו אין חוק תקציב שייעודו לקבוע סדרי שלטון תקינים לשנה מוגדרת. לא לשווא הסתייגו אנשי אגף התקציבים מהמהלך של הממונה עליהם, שר האוצר. מניסיונם הם יודעים כי אין שום סיכוי בעולם שתקציב דו-שנתי יהיה תקף לפרק זמן כה ארוך. ולא רק הם: האם מישהו מבין קברניטי המדינה יודע מה יקרה כאן לא בעוד שנתיים אלא בעוד שנה או אפילו חצי שנה? יום העצמאות ה-68 הוא זמן טוב להזכיר כי המציאות מוכרת וידועה - כי במשטר שהתקבע אצלנו כללי המשחק טעונים תיקונים ושיפורים לא מעטים, ביניהם אותה תרבות שלטונית של עשה ועל-תעשה של קודים של התנהגות והתנהלות של ראשי המדינה. אין שום סיכוי שהחברה שלנו תתנהל בקודים שונים מאלה שמשדרים להם ראשי הממשלה, שרים, חברי כנסת וכל הבכירים למיניהם. זה תלוי בהם ובנכונותם להראות דוגמה אישית. לא בדיבורים והטפות מוסר אלא במעשים.