משום מה, בניגוד ליום הזיכרון, שבו במקומות העבודה השונים נערכים טקסים, ובבתי הספר והגנים מבקשים מהילדים להגיע בחולצות לבנות, יום השואה קצת פחות ברור. אולי בגלל שהגננות לא ממש יודעות להסביר מה זה שואה, ובכלל איך אפשר להסביר דבר כזה נורא לילד בן ארבע?
אני מחזיק בידי לוח שנה, שבו ניתן למצוא את זמני הזריחה והשקיעה, והסבר מפורט לגבי כל יום עם ענייניו. פטירת צדיקים, תחנון או לא, מה ללמוד באותו יום ומה לעשות. מה שמעניין, שלא יום השואה, לא יום הזיכרון ובטח לא יום העצמאות, מאוזכרים שם בצורה כלשהי.
אם ניתן לציין בלוח השנה, שביום כזה וכזה ירד הרמב"ם מהספינה, וביום אחר, השתחרר האדמו"ר מהכלא, לא ראוי שיום כזה, שבו ניצלנו מגזרת כליה והקמנו משהו משל עצמינו, יזכה לפחות לאזכור? משהו?
אם החליטו רבנים להפוך את היום הזה ליום שכולו תורה, לא ראוי שיכתבו בראש הדפים "לכבוד יום העצמאות- יום שכולו תורה". למה ההקפדה הזו למחוק כל זכר לכך שמדובר ביום העצמאות? מהיכן כל ההתנגדות הזו? מה קרה למגזר הספרדי כשהוא אימץ לתוכו אלמנטים והתנהלות, של החרדיות האשכנזית האנטי ציונית?
טקס קצר זו השנה השנייה שאנחנו עורכים את הטקס הזה, אצלנו במקום העבודה. לפני כן, לא התקיים טקס יום השואה במקום העבודה שלי בכלל, החלטתי שלא עוד. זה התחיל בטקס קצר הכולל פרק תהילים וקדיש במחלקה שלי, ומשם עבר לטקס גדול לכלל העובדים. אני לא מבין למה ישנם עובדים שמעדיפים להישאר במשרד ולא להגיע לטקס. אני מקווה שהטקס הזה יתפוס כנפיים משל עצמו ולא יצטרך שאני אפעיל אותו בשנה הבאה.
בהכנות לטקס יום השואה אנחנו נפגשים. פעם בשנה אנחנו נפגשים.היא מספרת לי שהיא לא תגיע לטקס ביום הזיכרון, כי היא בת שכולה. בגיל שלוש אביה נהרג במלחמה. בגיל שמונה עשרה, שבוע לאחר תחילת הטירונות שלה אימא שלה נפטרה. הם נותרו אח ואחות. גדלה לתוך עולם של יתמות. ארבעים שנה של יתמות. עם אבא שרואים רק בתמונות.
בהסכמתה אני מפרסם כאן שני דברים שהיא כתבה לאביה. הראשון, כביכול נכתב מנקודת מבטו של האבא שנפטר כמכתב שנכתב לבתו הבאה לבקר אותו בבית העלמין
באת לבקר אותי, הבאת איתך נר, וספר תפילות קטן.
נשקת לאבן, וליטפת אותה באהבה
הלוואי ויכולתי להחזיר לך חיבוק אבהי
כמו זה שעולה אצלך בדמיון
בימי שבת ומועד
עמדת בשקט, מלמלת עבורי תפילה חרישית
באדיקות ראויה להערצה
ואני הרגשתי
איך געגועייך שטים אלי
למרות שאת לא ממש זוכרת אותי
חיבקתי אותך מהשמיים, אפילו בכיתי קצת
וכמו שאת אוהבת לכתוב השקפתי עליך
יחד עם אימא ממרפסת האלוהים
הדלקת את הנר, יצקת מים על קברי
ובידיים עדינות, הסרת מים עודפים
אחר כך נפרדת בנשיקה
ובמילים מנחמות, מפייסות
שגרמו לי לרצות שוב לחבק אותך
חיבוק אבהי
כמו בזיכרון העמום שלך אותי מגיל שלוש
אני אוהב אותך שרית, אוהב אותך
יותר מכפי שאת חושבת
אבא
(ינואר 07')
השיר הבא נכתב מספר חודשים לאחר מכן:
לאבא שלי
היו עיניים יפות
ופנים שבליבם תום
היה לו קול פעמונים לשיר שירי געגוע
למקומות רחוקים לחבר אהבה למילים
לאבא שלי היה לב נדיר
וחיוך מוביש
שאני מכירה מתמונה שפעם הייתה
תלויה על קיר
אבא שלי הוא רק שלי
מזמן, לפני המלחמה ההיא
אבא שלי
מזמן לא שלי, נלקח ממני ברגע
הרבה לפני שידעתי מי הוא
ואיך לזכור את פניו, ואת קולו ולא מתמונה
אבא שלי
הוא אבא מרחוק, מעבר לעננים
ולגלים של אור וקול
אבא שלי נגמר מזמן
כשהייתי בת 3
ועוד לא ידעתי
להתאמץ וליזכור כי הוא יעלם
רגע לפני יום ההולדת שלי
לאבא שלי
יש פנים עדינות ונשמה יתרה
שמקשטת את היכלי הא-לוהים
ולי הוא נשאר רק אבא בתמונה
( אפריל 07')
יום הזיכרון עבר, כולנו המשכנו בשגרה. היא ממשיכה להתגעגע.
