שני ימי זיכרון בהפרש של שבוע ומיד אחריהם יום העצמאות, שגם הוא יום זיכרון להכרזת המדינה, קוראים לנו לעשות חשבון נפש. רבים עשו זאת לפני, השנה כמו בשנים קודמות, אבל דומני שנותרו כמה נקודות התבוננות שאיש לא שם לב אליהן. כמו למשל הקשר בין ימי הזיכרון לפרשת השבוע שבו הם חלים. יום הזיכרון לשואה חל השנה בשבוע שבו קראנו את פרשת קדושים. יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות חלים בשבוע שבו קוראים את פרשת אמור. זו קביעות די נדירה ולפיכך גם המסרים הרעיוניים של ימים אלו אמורים להתחדד ביחס לשנים אחרות. הראשון נראה די פשוט, פרשת קדושים לזכר קדושי השואה, אבל הרושם שלי הוא שהרעיון הזה נעלם מתודעתם של דוברים רבים.
עמית או טורף? אולי זה הרקע האמיתי לאמירות שחוללו סערה ציבורית, הניתוק מהקדושה. כי כאמור, ימי זכרון נועדו לעריכת חשבון נפש ודוברים שונים אכן השמיעו רעיונות בכיוון, אבל אחת האמירות, זו של סגן הרמטכ"ל, חוללה סערה ציבורית שהדהדה ימים. מדבריו הובן כי הלקח המרכזי שעלינו להסיק מהשואה שבה נרצחו שליש מבני עמנו בידי הנאצים הארורים, הוא שעלינו להזהר מאוד שלא נהפוך להיות נאצים. וכמובן, הוא אמר זאת כי זיהה אצלנו תהליכים וכו'. אל מול הזעם הרב והתגובות הקשות שעוררו דבריו בחוגים מסוימים, סר הביטחון מיהר לגבות אותו. מצד שני, ראש הממשלה הסתייג בחריפות מהדברים ודרש הבהרה שתתקן את הרושם ואת הנזק הקשה שהותירו דבריו של סגן הרמטכ"ל.
קרבן או מקרבן? גם ראש הממשלה דיבר בהקשר הזה והלקח שהוא הציע זה שעלינו להיות חזקים מספיק כדי למנוע שואה נוספת. ראש הממשלה הסתפק בהבהרה של סגן הרמטכ"ל, אבל הציבור לא כל כך. ובאמת, מה תועיל הבהרה, או אפילו התנצלות, אם ברור כעת לכולנו כי זה מה שסגן הרמטכ"ל, וגם סר הביטחון הממונה עליו, חושבים? האמת היא שגם האמירה של ראש הממשלה אינה מתיישבת עם המסר של פרשת השבוע, אודותיו דיברנו בשבוע שעבר, אבל היא לפחות לא מטילה את האשם על הקרבנות. וכאן שואל יהודי תמים: כיצד הגענו עד הלום? איך הפכו קרבנות השואה של אז והטרור הרצחני של היום, בתקשורת ובתודעתם של אנשים בתפקיד מנהיגותי, לנאצים בכוח או אף בפועל?
גבולות הזיכרון ההיסטורי דומני כי התשובה טמונה בעומק הזיכרון ההיסטורי של הדוברים. ככל שהזיכרון ההיסטורי עמוק ורחוק יותר, כך החיבור למציאות בהווה חזק יותר. ידוע שלראש הממשלה יש תודעה היסטורית חזקה מאד; הוא אפילו זכה לקיתונות של לעג על כך. לכן מבחינתו, על סמך הזיכרון ההיסטורי שלו, אסור לחזור למציאות שבה יהודי עומד אין אונים אל מול אויביו כמו שעמדו אבותיו, וזה מה שמדריך אותו. השרדות. לאחרים, דומה כי הזיכרון ההיסטורי שלהם מתחיל בקונגרס הציוני הראשון או אפילו הרבה אחר כך, בהקמת המדינה. על המצע הזה יכולים לצמוח מדענים, תעשיינים וגם גנרלים מהוללים, אבל על מצע רעיוני-היסטורי כל כך רדוד, די נדיר שיצמחו פירות השקפתיים טובים.
גבולות ההכלה גם פרשת השבוע אֱמֹר דנה בקדושת עם ישראל ברבדים שונים; מהקדושה היתרה של הכהנים ועד קדושת השבת וימים טובים. משתי הפרשות העוקבות לימי הזיכרון עולה כי ראייה נכונה של המציאות בהסתמך על זכרון היסטורי, יכולה לצמוח על מצע של חתירה לקדושה. לכן אפשר להסיק כי מה שמבלבל את הדוברים הנכבדים זה מה שחסר במדינה, השאיפה לקדושה. אבל האמת היא שהבעיה חמורה יותר, הבעיה היא במה שיש במדינה, יש בה מגמה מכוונת של ניתוק מהקדושה. אולי זה לא מודע אצל חלק מהדוברים, אבל אני לא הצלחתי להבין אחרת את הברכה שפרסם מר ריבלין ליום העצמאות. שכן החותר לקדושה אומנם אמור לסבול דעות הכופרות בעצם רעיון הקדושה, אבל לא לטפח אותן.
היעד הנכון וגם מי שממד הקדושה אצלו משויך למדינה אינו אמור לטפח ארגונים החותרים תחת עצם קיומה. הוא אינו אמור לפתוח בפניהם את השערים של בסיסי צה"ל, שכן ברור שמגמתם היא להרעיל את מוחות החיילים ברעיונות החורבן שלהם וכעת מתברר שהם הצליחו. כמקובל אצלנו בימי זכרון, מסיימים בשירת ההמנון שעיקרו "להיות עם חופשי בארצנו". האם זו התכלית? נזכיר ציטוט שהבאנו כאן לפני כשלושה שבועות (רמב"ם, הלכות מלכים,יב, ד): לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שֶּיִרְדּוּ באומות העולם ולא כדי שּׁיְנַשְׂאוּ אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. שזו הדרך למימוש השאיפה לקדושה.
