בראיון שערך שייקה בן פורת עם
יוסי ביילין בשנות ה-90' של המאה שעברה שתועד בספרו של בן פורת. שיחות עם יוסי ביילין, תל אביב: "הקיבוץ המאוחד", 1996), נשאל ביילין: "כסגן שר-החוץ (האם) נתת ביטוי מעשי להשקפתך שמדיניות צריכה ויכולה להתנהל על בסיס מוסרי?" על-כך השיב ביילין: "בהחלט כן. למשל באי-הסכמתנו לקיים יחסים עם קרואטיה בגלל הספר האנטישמי של הנשיא טוג'מן" (ע' 119).
נוכח הביקורת על ביקורו זה לא מכבר של מנהיג מפלגת הימין באוסטריה היינץ-כריסטיאן שטראכה וסירובו של
שמעון פרס להיפגש עמו, יש מקום לתהות אם זהו רק עניין של גאוגרפיה, מאחר ששנאת ישראל של
יאסר ערפאת לא הפריעה כזכור לשמעון פרס לחלוק עמו את פרס הנובל לשלום.
כך, בעוד שחברים ב"מחנה הציוני" מתנגדים למפגש עם מנהיג הימין האוסטרי, הם אינם רואים כל פסול בתדרוכים שמקבל ראש המחנה, בוז'י הרצוג, מאבו-מאזן, מכחיש שואה מדופלם.
המוסר הכפול המובנה בשמאל הישראלי אינו יכול להסביר לבדו תופעה זו. נראה אם כן כי יש לחפש את ההסבר לכהות מוח מעשה שטן זו, כפי שכבר ניבא אלתרמן בשירו, בדפוס הפעולה שלמד אש"ף בזמנו ממדריכיו בברית-המועצות.
השיטה שנקט סטלין להלבנת פשעיו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, הייתה על-ידי שימוש בסופרים ואנשי רוח שיישאו את בשורתו לטובת האנושות לעולם המערבי והנחשל. דוגמה לכך נמצאת בספרה של העיתונאית אן אפלבאום, "גולאג - סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים" (ירושלים: "עברית", 2004), שבו היא מתארת את תפקידו של הסופר מקסים גורקי בהכשרת המפעל הגרנדיוזי של תעלת הים הלבן, מפעל שבשנות ה-30 של המאה הקודמת גבה את חייהם של אלפים רבים בבריה"מ: "הספר (שחיבר גורקי) ... קנל אימני סטלינה (התעלה על שם סטלין) הוא עדות יוצאת דופן להשחתה של סופרים ואינטלקטואלים בחברות טוטליטריות...קנל אימני סטלינה מצדיק את הבלתי-ניתן להצדקה..." (ע' 101).
רשימת האינטלקטואלים שנשבו בקסמיו של סטלין והקומוניזם ארוכה ומדהימה, ודי להזכיר אישים כמו ברנרד שאו וז'אן פול סארטר. המקבילה הישראלית הבולטת לתופעה זו היא
עמוס עוז שבביקורו אצל מרואן ברגותי בכלא הישראלי רשם לו הקדשה בספר שהעניק לו. על-כך אפשר להוסיף את מסע הטיהור שנעשה לערפאת על-ידי אינטלקטואלים מהארץ ומהעולם עד להצגתו כ"נלסון מנדלה" בשנים שקדמו לטווית הסכמי אוסלו.
תופעה נוספת היא ההדחקה או ההשכחה של הפשעים עד-כדי הפיכתם לאיזו נוסטלגיה. אפלבאום מתארת את פליאתה למראה המזכרות של הצבא האדום שנמכרו על גשר קארל בפראג, בעוד שצלבי קרס לא נמכרו שם. והמסקנה שלה היא כי "בעוד שסמלו של רצח המוני אחד (נאציזם) ממלא את לבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר (קומוניזם) מעורר בנו צחוק". ומקבילתה של תופעה זו אצלנו היא שאחרי הסכמי אוסלו היו ג'יבריל רג'וב,
מוחמד דחלאן ואחרים מוזמנים קבועים לתוכניות אירוח בטלוויזיה הישראלית, בעוד שעברם החבלני, אם בכלל עלה לדיון, נתפס כקוריוז.
אך כל ההשוואות הללו, המלמדות על קווי-דמיון בין שני המשטרים הרצחניים של סטלין ושל ערפאת, אינן מספקות הסבר מדוע מתרחשת התופעה.
ההיסטוריון האמריקני פול ג'ונסון בספרו היסטוריה של הזמן המודרני מ-1917 עד שנות ה-90 ("דביר", 1995), מסביר את משיכת האינטלקטואלים למשטרים אלה: "כשם ששקיעת הנצרות יצרה את הקנאי הפוליטי - ואת פשעיו - כך הותירה האמונה הדתית במוחות המשכילים המערביים חלל ריק שנמלאו על נקלה באמונת שווא חילונית. אחרת אין להסביר איך...סופרים, שכל תפקידם ללמוד את החברה ולבקרה, נפתו לקבל את התעמולה הקומוניסטית הגסה, כפי שנמסרה. הם רצו להאמין, הם רצו ללכת שולל". (עמ' 248).
נראה שהחלפת המילים לעיל - נצרות ביהדות, וקומוניזם באש"פיזם - יכולה לתת הסבר כלשהו לתופעה.
